ללא תקינות פוליטית

בפעם השלישית השנה ציינו השבוע את זכר השואה. הפעם הראשונה הייתה ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שבו הגיע הצבא האדום למחנה ההשמדה אושוויץ. האו"ם קבע תאריך זה כיום הזיכרון הרשמי לשואה, ומדינות רבות, וישראל בתוכן, מציינות אותו. לא יצאו ימים מועטים ושוב ציינו את זכרון השואה, הפעם בעשרה בטבת - יום הקדיש הכללי. אנו מציינים אותו כבר 62 שנה, מאז הנהיגה הרבנות הראשית בישראל מנהגי יארצייט לנספים בשואה שיום מותם לא נודע. ביום זה מדליקים נרות נשמה, אומרים קדיש על הנספים, לומדים משניות לזכרם, ולאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית, אומרים את תפילת אל מלא רחמים. אגב, החרדים, כדרכם בקודש, אינם מקבלים עליהם תקנות אלו של הרבנות הראשית ונוהגים ביום הקדיש הכללי מנהגי אזכרה מצומצמים הרבה יותר בעניין הנספים בשואה. עשרה בטבת - הידוע בעצם כיום תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים ב-588 לפני הספירה - נקבע גם כיום הקדיש הכללי לנספים בשואה (שני האירועים, המצור על ירושלים והשואה, הוצמדו לאותו תאריך שלא בטובתם, כי החרדים התנגדו ליום זיכרון מיוחד לשואה). שנתיים אחר כך בכל זאת קבעה הכנסת יום זיכרון מיוחד לשואה, זה שציינו השבוע בכ"ז בניסן. וכך התפתח הדבר: ב-1951 הנהיגה הכנסת יום זיכרון שנקרא יום השואה ומרד הגטאות. ב-1953 נזכר היום בשמו הנוכחי במסגרת חוק יד ושם, ולבסוף ב-1959 חוקק חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה כפי שאנו מכירים אותו וקבע אותו ביום כ"ז בניסן, וזאת לאחר מאבק ציבורי של ארגוני ניצולים ולוחמים. השאיפה הייתה לקשור את יום הזיכרון הזה עם מרד גטו ורשה, אך דא עקא שמרד גטו ורשה פרץ בערב פסח, שבו כידוע עוסקים דווקא ביציאת מצרים. עמדו וקבעו את יום הזיכרון לשואה שישה ימים לאחר חג הפסח, ושמונה ימים לפני יום העצמאות. היה אפשר לחשוב שביום זה, שבו על-פי חוק כל המדינה אבלה, הדגלים מורדים לחצי התורן, נשמעת צפירת דומייה של שתי דקות, בכל בסיסי צה"ל ובתי הספר מתקיימים טקסי זיכרון ובבתי העינוגים והתיאטראות מוצגים רק תכנים עצובים, נאמר גם קדיש, תפילת אל מלא רחמים ונדליק נרות נשמה - אך לא. את הקדיש וכל אביזריו ממשיכים לומר לזכר הנספים דווקא בעשרה בטבת ולא ביום הזיכרון הממלכתי, בין היתר משום שלדעת חלק מן העוסקים בדבר, בניסן אין לנהוג מנהגי אבלות. לו היו הנספים בשואה רואים את חוסר הדקורום הזה שנוהגים בזכרם, היו ודאי אומרים ביידיש שהייתה שגורה בפי רבים מהם, "גפאטשקעט", כלומר מבולגן או, עוד יותר טוב, "ס'פאסט נישט", כלומר זה לא יאה. יש לנו אם כן שלושה ימי שואה שנתיים, ובכולם אנו מעיינים ביבול השנתי ההולך וגדל של ספרי זכרונות, תיעוד ומחקר על השמדת יהודי אירופה. ונחוץ הדבר, משום שהדור שחווה את השואה הולך ופוחת, וחשוב לתעד הכל, כל עוד האחרונים שבניצולים עדיין עימנו כאן. גם פסיכולוגית זה מובן: היו דרושות עשרות שנים כדי להתגבר על ההדחקה הגדולה שיצרה השואה אצל אנשי ארץ ישראל ולאחר מכן ישראל של עכשיו כבר אפשר לדבר על הכל. ואולם יש תחושה שבגלל איזושהי תקינות פוליטית בלתי ברורה, אין חוקרים די הצורך ואין מלמדים כמה תחומים שהמחקר ההיסטורי מחייב לעשות עימם צדק. הנושאים ידועים, מוזכרים פה ושם, אך בסך-הכל הם מוצנעים מן הציבור הרחב ובעיקר מן התלמידים. הנה כמה מהם:

• מתריעי השואה וההתעלמות מהם - זאב ז'בוטינסקי, אורי צבי גרינברג, זלמן שניאור ואחרים כתבו ואמרו ליהודי אירופה חזור ואמור מה צפוי להם, אך כולם התעלמו מהם. נאומיו של ז'בוטינסקי על הנושא זכו למחיאות כפיים ולמחמאות: "נואם גדול. הוא מדבר נפלא", אבל היהודים לא זזו, והדבר גרם לו שברון לב. חוסר ההצטרפות של הנהגת הישוב למפעל ההעפלה שפתחה בו התנועה הרוויזיוניסטית בסוף שנות ה-30' והתרכזותה של ההנהגה הסוציאליסטית במשפט ארלוזורוב במקום בהכנת הגירתם של היהודים מאירופה.

• התעלמותה של הנהגת הישוב בארץ ישראל מן הנאציזם של הקהילה הגרמנית שהתגוררה בארץ - בשנות ה-30' נראו כאן דגלים נאציים במקומות רבים (למשל על מלון פאסט הירושלמי ליד כיכר ספרא של היום) ורק מנהיג ציוני אחד בארץ, אבא אחימאיר, הבין את הסכנה המוחשית שבהם ופעל בנחישות להסרתם ולפעולה נגד מניפיהם.

• חוסר הסולידריות בין חלקים גדולים בעם היהודי נוכח האסון המתרגש לבוא והמתרחש בפועל - למשל, תחושתם של יהודי ארצות-הברית שכדאי להם לטאטא את כל העניין של השואה מתחת לשטיח (בשעת התרחשות ההשמדה שכבר הייתה ידועה להם) כדי שדעת הקהל האמריקנית לא תחשוב חס וחלילה שארה"ב שולחת חיילים ליהרג באירופה בגלל איזו מלחמה יהודית.

• הפיצול הפוליטי בין הארגונים היהודים הלוחמים בתוך הגטאות וחוסר יכולתם להתגבר על חילוקי דיעות מפלגתיים - פיצול זה נמשך גם אחרי המלחמה בפעולות הבריחה וההעפלה.

• חוסר הסולידריות של יהודים בארץ ישראל עם האסון באירופה על-רקע השגשוג הכלכלי שגרמה כאן המלחמה והתעסוקה שסיפק הצבא הבריטי הגדול באזור למפעלים יהודיים ולמשק הארץ ישראלי כולו. ביטוי מזעזע לכך ראינו בפרק האחרון של סדרת הטלוויזיה החשובה כל כך "עמוד האש" של היוצר והבמאי יגאל לוסין.

• מחדלו של דוד בן-גוריון באי-הקמתה של מחתרת עברית גדולה - שתילחם כאן, כל הישוב כאיש אחד, מלחמת יאוש מאורגנת היטב בקורפוס אפריקה ובאנשי האס.אס. שכבר הצטרפו אליו מיוון ושעמדו לדלג מפאתי אלכסנדריה לתל אביב ולארץ כולה (ורק קרב אל עלמיין מנע את הגעתם). ב"תוכנית מצדה" הקטנה של בן-גוריון, שאת חפירותיה הספורות שלה מראים עד היום על הכרמל לא הרחק מאוניברסיטת חיפה, לא היה כדי למנוע השמדה משפילה של כל הישוב, שלא קיבל שום הוראות למרוד ולמות בכבוד. בן-גוריון עצמו תכנן לסגת עם עוזריו דאז יחד עם הצבא הבריטי לכיוון אירן, על-מנת לשמר את הנהגת הישוב להמשך המלחמה. בתקופה האחרונה פורסמו בבריטניה גילויים על ההכנות שעשה צ'רצ'יל להפיכת האוכלוסיה האזרחית הבריטית למחתרת שתפעל לאחר הפלישה הגרמנית שהייתה צפויה בבריטניה ב-1940. אזרחים שנראו לגמרי לא לוחמים עברו אימוני קרב פנים-אל-פנים, תלמידות תיכון קיבלו חבלי חניקה ולמדו איך לחנוק חיילים גרמניים מאחור, כמרים כפריים קשישים וחביבים הפכו את הכנסיות למחסני תחמושת ונשק ולמדו להוביל יחידות קומנדו של המחתרת הבריטית. שום דבר מסוג זה לא הוכן בארץ ב-1942, חוץ מתוכנית "מצדה על הכרמל" שהייתה נבלעת מיד עם התקדמות הוורמאכט.

• התחושה של רבים מיהודי המזרח כי השואה היא עסק של אשכנזים - תוך התעלמות גמורה מכך שאף הם עצמם היו כבר על סף שיגור למחנות ריכוז והשמדה - בצפון אפריקה הכבושה בידי ארווין רומל, ובעירק שבחלקה הייתה בידי רשיד עלי אל כילאני (שבמלחמה נגדו נפל מפקד האצ"ל, דוד רזיאל). רומל וקורפוס אפריקה שלו היו במרחק קצר מאוד מאלכסנדריה, וערביי העיר כבר הוציאו לרחובות מיכלים עם מיץ ומגדנות לחגוג את שחיטת היהודים הצפויה בתוך שבוע ימים והראו לשכניהם היהודים בחדווה תנועות של ביתוק הצוואר. יהודי אלכסנדריה ברחו לקהיר בהמוניהם, ושם השכירו להם המקומיים במחיר מופקע מקום בחצרותיהם לישון תחת כיפת השמיים, היות שבבתים כבר לא היה מקום לפליטים.

• חלקם של הערבים בשואה - פועלו של מנהיג הפלשתינים חאג' אמין אלחוסייני שהרבה לשהות במחיצתו של ידידו הקרוב היטלר ודירבן אותו למהר ולהשמיד את יהודי ארץ ישראל, מנע עסקות של הצלת אלפי ילדים יהודיים וסייע בפועל בהשמדת יהודי יוגוסלביה בעזרת המוסלמים של בוסניה. הרצון לנהוג ביהודי ארץ ישראל כפי שנהג היטלר ביהודי אירופה עבר מן המופתי ליורשיו ומעריציו - אחמד שוקיירי, יאסר ערפאת ומחמוד עבאס (אבו מאזן) - וטביעות אצבעותיו המנוולות ניכרות עד היום במיני מעשי לינץ' ושחיטות של אזרחים, ובכללם ילדים רכים, שעושים בנו הפלשתינים גם בימינו אלה. רוחו של המופתי שרויה עם מי שהוציאו להורג את הספורטאים במינכן, עשו את הלינץ' ברמאללה, שחטו את הלנה ראפ והכחידו בהנאה סדיסטית את ילדי צפת במעלות ואת ילדי משפחת הרן בנהריה. אלה מעשים שואתיים הנעשים כאן ועכשיו, ואנו מתעלמים מהם ואיננו משתמשים במינוח הנכון בהתייחסנו אליהם. אולי זה לא תקין פוליטית, אבל היום כבר אפשר לדבר גם על זה ביום השואה, לפחות באחד מן השלושה שיש לנו.