שירה שהיא נר נשמה נצחי

ספרו של משה ליבה "אני תובע" אינו ספר שירה רגיל, מדובר בשירים שהם עדות, עדות מתוך הלהבות, עדות של משורר שאינו יכול לשאת בקרבו את כל הזיכרונות הפורצים כל סכר. שירים על השואה, על התחושות שמלוות את הניצולים, הן קטגוריה נפרדת של יצירה. המשא כבד מנשוא. שיריו של משה ליבה תובעים תשובה, תובעים את כבוד הנספים, את כבוד הניצולים. התמונות מתוארות בשורות תמציתיות, ועדיין קשה להכיל: השירה מנסה לבטא את הנורא מכול. שירתו של משה ליבה נוגעת באש, נוגעת בגחלים, מבטאת את האימה והסבל. בערב השקה לספרו "אני תובע" – באתי בשם אגודת הסופרים העברים לומר מלים על הספר ועל היוצר – ורציתי לברך את היוצר על העדות שתישאר לדורות, על העוצמה של שירתו, על השליחות שיש שמעבר ליצירות. חשוב היה לומר מלים על ד"ר משה ליבה ועל פעילותו בשירות האומה לאורך כל שנותיו כשגריר וכקונסול. ערב ההשקה לספרו היה בעיניי מופע של הכרת תודה על מסלול חיים של תרומה לכלל, ונשאתי דברים שיישמעו כקריאת אהבה של אחים למשורר העדות והתעודה, קריאת התפעלות מלב נרגש, מלבו של עם שלם. הספר "אני תובע" הוא ספר שמתחבר לספרים קודמים של משה ליבה בנושא השואה – ומי שקורא בשיריו מרגיש כי היצירה הרוטטת הזו מיטיבה להתחבר לתקופה הנוראה, לחוש את הדופק של העם היהודי. שירתו היא נייר לקמוס רגיש לנשמה היהודית, להיסטוריה המיוסרת, והקריאה סוחפת אותנו לנפש היוצר שיודע לתת כבוד לסבל, שידע להדליק נר נשמה נצחי לכל אלה שנספו , אך רוחם נותרה עדה לספר את הסיפור שלא נגמר.

משה ליבה ניצב מול התופת – ואין לו מרגוע:

"יָדיים אֵלה – מְצָא לָהֶן מְנוחָה" ואין הוא חס על עצמו אלא על ילד קטן: 'יָדַיים קְטַנות שֶלא הָייתה בָּהן אַשמָה' - והוא ממשיך בבכי עצור: 'ידיים שאֵין עלֵיהן כַּפָּרָה יָדיים לבָנוֹת'. ובתוך כל עמק הבכא הזה של הזיכרון שאינו מרפה, הוא לרגע כורע תחת הנטל –נרגש וחש שהוטלה עליו משימה שמעבר לכוחות אנוש – והוא מתפלל: 'רִבּון הָאלוהִים המַרבֶּה לסְלוח אֶת מראֶה היָדיים הלבָנות אנא עזוֹר לִי לשכּוח'. כחזן על תיבת התפילה, עומד המשורר לפנינו, שליח ציבור לנשמות אילמות: משה ליבה כותב באותו מתח נורא שבין זיכרון לשכחה, חושף בעטו השרוף קווים מתוך התוהו ובוהו, קווים שבירים מאותה תקופה, מבקש לאפיין בדמע ובכאב את אופייה של אותה חשיכה שחורה, אותה רעה חולה שהובילה את העולם, את אירופה - לשנים נוראות, למעשי טבח שקשה לתאר. הנה שורותיו מתוך הספר החדש 'אני תובע' – שורות שחותכות את המציאות, שמנסות לתאר שחיטה נוראה:

הקצב נשחט

בַּמִּשְׁחָטָה הָעִירוֹנִית הָיָה מִנְיָן בְּרָאשׁוּת הָרַב. בָּאוּ לוֹמַר "קַדִּישׁ" עַל הַקַּצָּב הַיְהוּדִי אֲשֶׁר נִשְׁחַט נִתְלָה, רֹאשׁוֹ לְמַטָּה בֵּין הַבְּתָרִים שֶׁל בְּהֵמוֹת שֶׁנִּשְׁחֲטוּ וְכָךְ מְצָאוּהוּ. שיר שכולו צעקה, משה ליבה יוצר תמונת אימים שבה מפרפרות המלים בין הבתרים, אבל הפעם אין ברית ואין השגחה אלוהית. ברגעי האימה יש רגעים של שברון אמונה. המראה מתאר גורל יהודי משווע לישועה: יהודים זוכים לגורל של בהמות - ובאוויר מהדהד המוסר של הנאצים – שיצרו דמוניזציה של העם היהודי, שנתנו לעולם רישיון להכות בנו כחסרי צלם אנוש, זו התמונה הקשה מנשוא – משחטה - - וקדיש ויהודי מבותר, כאילו היה בהמה. השירים של משה ליבה ראו ושמעו הכול, השירים שלו היו שם – והוא יודע לומר לנו כשליח הנספים מלים נוקבות: אִם לֹא ראיתָ שמעתָ הרחתָ הרגשתָ טעמתָ כּי אז: לא היית שָם מתוך השיר 'לא היית שָם'. אתה קורא בשיריו של ליבה, אתה נרעד מול המחזה שלו 'הנגן מאושוויץ' - והלב. היהודי קולט את שברי החיבורים – את הקשר להיסטוריה, לעם, לנספים, לניצולים – והמסר בוקע מתוך האופל: החיבור לזיכרונות האלה נרקם בלבבות שלנו פנימה, ריחות ומראות שמופנמות בנו, כמו חיכינו להם, כי הם חלק מחיינו, הם נחוצים לנו כדי שנבין את עצמנו, את עמנו, שנדע כיצד להמשיך לחיות, וכל זאת כשאנו חיים מה היה שם. משה ליבה בא בשם הנספים, תובע את כבודם ואת זכרם, כך הוא שר: אֲנִי תּוֹבֵעַ זֵכֶר אַרְבַּע-מֵאוֹת אֶלֶף, שְׁמוֹנֶה-מֵאוֹת אֶלֶף, אִישׁ לֹא סָפַר וּמִי יֵדַע, שֶׁהֻשְׁמְדוּ שָׁם, בַּמָּקוֹם הַהוּא מֵעֵבֶר לַנָּהָר, טְרַנְסְנִיסְטְרִיָּה שְׁמוֹ. משה ליבה כיהן כשגריר רוב ימיו - וגם בשיריו הוא שגריר, שגריר של עולם נשכח, שגריר של עולם שאסור שיישכח. שגריר לחבריו שנשחטו, לחבריו שניצלו ונותרו כבויים ושבורים. מי שמהלך בין שבילי שיריו של ליבה, חש את הפצע השחור, את השכול, את זעקת הקורבנות – ומתוך הצעידה הכואבת נושבת הרוח מאותן שדות מוות, נשמע הקול הקדוש של השירים: עם ישראל חי. עם ישראל חזר לארץ אבותיו, כי הבין שאין בגולה שום פתרון אמיתי. כשלחמו הפרטיזנים בנאצים הם שרו: זה היום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדנו עוד ירעים- אנחנו פה. התמונות מחייבות אותנו לזכור כל שורה שכתב משה ליבה, וכיצד אפשר לעמוד מול שיר כה קשה שמכה בנו בפטישים – כך הוא כותב: הָיִיתִי רוֹצֶה, מְאֹד הָיִיתִי רוֹצֶה לִשְׁכֹּחַ אֶת הַיּוֹם הַמַּר, הַנִּמְהָר מִכָּל הַיָּמִים עֲלֵי אֲדָמוֹת כְּשֶׁבְּמִשְׁמַרְתִּי לְיַד מוֹצָא תָּאֵי הַגַּז נָפְלוּ, מֵעֲרֵמַת גּוּפוֹת הַמּוּמָתִים אָבִי, אִמִּי, מְחֻבָּקִים, רַעֲיָתִי, שְׁנֵי יְלָדֵינוּ דְּבוּקִים בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ הקריאה בשורות שיריו מצמררת, ההד חוזר, אלה פסיעות הצללים האבודים במחנות המוות, וזה המשורר שהפנים את נשמותיהם של הנספים בקרבו, זה משה המשורר שנצר הכול בלב. חש כל רגע שהוא שם – 'חַי בַּבּוֹר הַהוּא/ בקֶבֶר הָאַחִים' ובשורה אחרת:

'כָּל לַיְלה בָּאִים. נִכנָסִים/ יוֹרִים בּי. כֵּן תולִים אוֹתִי/ קוֹבְרים אוֹתִי'. בשיר אחר שלו – 'ביני לבין עצמי' הוא כותב: חי בבור ההוא/ בקבר האחרים. הגופה/ מחניקה אותי. כמה קשה/ למות כל לילה! העדות האישית שלו, שהשואה חי איתו כל יום, חוזרת בחייו כל יום, מקבלת ביטוי קשה בשורות הנוקבות האלה. ובמלים כה שקטות הוא מעיד בתחילת השיר: "השואה שלי' זה דבר מאוד אישי/ רק ביני לבין עצמי". בשיר קשה שלו הוא מתאר כיצד קוברים יהודים חיים, והוא מסיים את השיר במלים, שקשה לשכוח: הָאֲדָמָה זָזָה שָׁבוּעַ יָמִים! זו הפלנטה הקשה, הרוטטת, הצועקת – פלנטה איומה שצפה כל הזמן. הסמלים של השואה מתחברים לזהות, לשורשים, להתחברות הקולקטיבית. הטלאי הצהוב כנובע מן המגן דוד, וכל הסמליות הלאומית שבה לסיפור האישי: "הטלאי הצהוב/ כתם שחור. כוכב/ מגן דוד. יהודי/ זה אני". השירה היא פתחון פה וכורח להעיד, אך בשיריו הוא נותן לכך ביטוי דו משמעי: "הנעלים פתחו את הפה הן רעבות יונקות בוץ" והנעלים מיטיבות לבטא את תחושת החיים במחנות, את הרעב הקשה. השיר מסתיים בפתחון פה שמתאר גם רעב, גם דיבור בשם הרבים: "הו נעליים אל תביטו אליי פעורות פה, מה כאן הפלא? גם אני, גם אני רעב תמיד בעצמי". (השיר 'נעליים קרועות'). כמי שקוראים כל שורה צורבת – אנו מצטרפים לשיירה, חשים כי נשבענו למענם, נשבענו לזכור, לבנות את ביתנו על חורבות עולמם, לזכור למען הגאולה.

שהרי כך אמר הבעל שם טוב:

השִכחָה היא גלות - הזיכרון הוא הגאולה. והשירים הקשים כמו צורבים בנו תחושה, שזו גאולה קשה, גאולה מתוך האֵפר. (דברים בערב לכבוד משה ליבה - 26 בינואר 12 - ערב יום השואה הבינלאומי).