למען הגילוי הנאות: כשהרמטכ"ל בר-לב התעלם מעצתי איך לא לבצר את הקו שנקרא על שמו, הוא מצא, אחרי שנים, דרך אצילית להודות בצדקתי, ועל זה אוכל רק לכבד אותו (והפרשה מתועדת, על פרטיה, בספר שפרסמתי). לא כן הרמטכ"ל מופז, שלא הבין מהי מלחמה מלוות טלוויזיה, ולא התערב בשערוריה של עלילת הדם על "רצח הילד
מוחמד א-דורה" שביצעו חייליו. כשהצגתי לפניו - עם כניסתו לתפקיד שר הביטחון - את התחקיר שצריך היה להוקיע, בקנה מידה בינלאומי, את "הפרטנר לשלום" - כמפיץ עלילות דם ומסית שאסור לתת בו אימון -
הוא החמיץ את ההזדמנות לתת מכת-מוות להתקפת הדה-לגיטימציה של ישראל, שהתפתחה מאז למימדים מפלצתיים. וזה לא מפריע לו לחשוב שיוכל להיות ראש ממשלה שינצח במלחמה שנכפתה עלינו.
פעולה פשוטה: להביט היטב בתמונות כדי להבין
מה קרה עם הסמח"ט שיצא למנוע חסימת כביש ארצי בידי פרובוקטורים שונאי-ישראל, צריך היה הרמטכ"ל, לפני שחרץ את דינו של הסמח"ט, לעשות את מה שעשיתי בפענוח עלילת הדם של מוחמד א-דורה: להסתכל טוב בתמונות. פרובוקטור שהגיע לארץ שאינה שלו, עומד לו מול נציג החוק של אותה ארץ הדורש לפנות את הכביש, בהצגה ראוותנית של אנטישמי אירופי המביט בהתנשאות ביהודי הבזוי המעז לומר לו מה לעשות.
הוא לא היה מעז לנהוג כך בארצו, כי שם - כפי שרואים בצילומי טלוויזיה - חוטפים מפגינים ששוכבים על הכביש מכות רצח מהשוטרים, בלי להבחין בין גברים לנשים, גם כשהם קמים בידיים מורמות למעלה.
הסמח"ט הישראלי, עם קומץ החיילים שלידו, לא מעיפים אלות מול החבורה שחסמה את הכביש, ולהפך - זו מתנפלת על החיילים המתגוננים. ואז - מדווחים כתבינו בטלוויזיה - "הקצין מכה את המפגין בקת הרובה". סליחה, זה מה שהוא למד באימוני הטירונות על מכות בקת הרובה? כי מכה "תקנית" בקת יכולה גם להרוג, ולא היינו רואים את החצוף מחייך למחרת מול הטלוויזיה, כשכל שיניו שלמות.
מה שראו בצילום ה"מרשיע" זה - קצין, שבחוסר אמצעי אחר, מאבד עשתונות ו
הודף את ה"מפגין" לאחור בעזרת גוף הרובה שבידו, וזה האחרון נופל אחורנית. לא ראינו את הדבר שהתבקש מהמצב - כבילתו של הפרובוקטור, כדי להביאו לדין על מעשיו. אכן, תמונה לא סימפטית אך בשום מקום בעולם לא מעוררת היסטריה כמו זו שתפסה את קברניטי המדינה והתקשורת המתלהמת שלה.
רובים לחיילי צה"ל: לשם מה? השאלה שרמטכ"ל צריך לשאול במצב זה היא - איך הגענו להצגה מבישה כזו? לא ה"מכה" שאיננה מכה אלא - הביזוי של חיילי ישראל - "הצבא החזק ביותר באזור" - שאינו מתורגל להדביר חבורת מתפרעים על עורק תנועה ראשי? האם המפקד צריך להתמודד איתה כאחד החיילים, כשהוא מעורבב בינם לבין המתנכלים?
אינני חסיד של "מורשת הפלמ"ח" לפיה מפקדים בדרגתו שמרו על מרחק של קילומטרים בינם לבין חייליהם שנשלחו להיקטל בקרב על נבי-סמואל, אבל הייתי מצפה לקיום נוהל קרב לפיו
המפקד מפקח על חייליו מטווח מטרים ספורים, המשחררים אותו מעיסוק פיזי במתפרעים, ומאפשרים לו לראות את הסביבה (כולל המצלמות, שאולי דורשות טיפול מיוחד), לחשוב, ולתת פקודות אפקטיביות להשגת המטרה. במקרה הנדון, למשל - לירות כדור בקוטר זעיר לצמיגי האופניים שחסמו את הכביש. לא קשה לדמיין שאחרי שלוש יריות כאלו היו יתר בעלי האופניים מסתובבים לאחור ומסתלקים מהשטח. בשביל מה יש לחיילים רובים?
הגיע הזמן שרמטכ"ל האחראי על צבא המדינה יציג לקברניטיה נוסחה ארגונית ומבצעית שתפסיק את הביזיונות של הפקרת כבודם וגופם של חיילים מול מתפרעים, והפיכתם לקורבנות הצביעות של "תקינות פוליטית" המגדירה מתפרעים כ"מפגינים". וזה כולל את רוגמי המכוניות בכבישים והמתנכלים למשקים חקלאיים. האם עוד לא למדנו איך זה מספק לעולם את קטעי הטלוויזיה המשמחים את שונאי ישראל, וגרוע יותר - תוך הפקרת גדר הביטחון וציוד צבאי לוונדליזם התוקפני?
ואם צריך לשם כך לשנות כמה חוקים מיושנים, מי אם לא הרמטכ"ל צריך להתייצב בראש הדורשים זאת? וכדי לחסוך בעבודה, מותר לו לבקש ממחלקת תורת הלחימה במטכ"ל להעביר לו את החומר שהכנתי להם למטרה זו, לפני שנים, לפי בקשתם.
