"במותם ציוו לנו את החיים" מנטרה זו משננים מנהיגי ישראל כל יום זיכרון לחללי צה"ל תוך ניסיון נואש להראות עד כמה הם מעריכים את הנופלים, אבל מסתבר שיש כאלה שחושבים אחרת.
"יש אומרים במותם ציוו לנו את החיים, ואני אומר, בחייהם ציוו להם את המוות!" זעק קולו של הלום קרב במהלך ראיון רדיו לקראת יום כיפור ואזכור מלחמת יום כיפור.
זעקתו של הפגוע הדהדה במוחי ימים רבים ולא נתנה לי מנוח, כמה זה נכון חשבתי, איש אינו יכול להבין את נפגעי הטראומה למרות כל המחקרים והתיעודים, איש גם אינו יכול להוכיח את אמיתות הטראומה, רשויות המדינה כמו משרד הביטחון וביטוח לאומי מתרגמים את הטראומה לכסף ומערימים קשיים רבים ובלתי אנושיים.
נפגעי הטראומה - סובלים יותר בחיים נפגעי הטראומה ממשיכים את חייהם כאשר לרובם החיים גרועים מהמוות, מצד אחד בדרך כלל לא מאמינים להם, הם נראים שלמים והפלא ופלא, הם בדרך כלל גם מדברים לעניין, מצד שני נפגעי הטראומה מספרים סיפורים שלא ממש ברורים למי שאינו חווה אותם, חוסר מנוחה, סיוטים, חוסר ריכוז, נסיעות ליליות ארוכות, תחושת בידוד וניכור, חוסר תפקוד, התפרצויות זעם ועוד.
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב" זהו שיר אופטימי ויפה אך לא עבור נפגעי הטראומה, לקום מחר בבוקר זו שאלה קשה, בדרך כלל הבוקר הוא חלק מהלילה שהוא חלק מהיום, רובם מייחלים להירדם סוף סוף ולהתעורר כמה שיותר מאוחר כי בדרך כלל אין עבור מה להתעורר, שיגרת היום מעיקה ביותר לעומת העשייה שהיו רגילים אליה.
הציבור ה"רגיל", הבריא, חושב שהנכות הגרועה ביותר היא להיות מרותק לכיסא גלגלים, והנה, הפלא ופלא, נפגעי טראומה רבים מקנאים בנכות של חבריהם המשותקים, כך אמרו לי רבים מבין אלה ששוחחו איתי בגילוי לב. "אותי איש אינו מבין" כך אמר לי הלום קרב עם דמעות בעיניו "הילדים אינם מבינים אותי, הסביבה אינה מבינה אותי, אנשי משרד הביטחון עושים ממני שקרן, אז בשביל מה לקום בבוקר? בשביל מה לחיות? כל החיים שלי הפכו להיות שאלה אחת גדולה!".
תמיד חשבתי וכך חושב רוב הציבור, שאם "זכית" להיות נכה צה"ל אתה מסודר, אבל בפועל המציאות טופחת בפרצוף, חלק ניכר מנכי צה"ל מתלוננים על יחס משפיל ולא הוגן, סחבת לא הגיונית בטיפול, טיפול רשלני ולא מקצועי ועוד "מחמאות" רבות ומגוונות לעובדי אגף השיקום וכולן אמת, אז אם נצא מנקודת הנחה שחלק מגזים, ואולי חלק מתחזה, נוווו אז מה אם כל השאר? האם בגלל תפוח אחד רקוב בארגז כל התפוחים דינם להירקב?
למנוע ביורוקרטיה מיותרת השאלה הבסיסית, מדוע אגף השיקום אינו עושה את הדברים הנכונים, עולה בקרב נכי צה"ל בכל שיחה ובכל פורום. התירוץ הראשי שאין תקציב וחסר כסף הוא קשקוש אחד גדול, אגף השיקום חייב להתייעל, חייב להעניק לנכים תעסוקה, חייב להעניק תיקווה, במקום וועדות ותתי וועדות, חייבים לטפל בנכים מידית ולמנוע ביורוקרטיה מיותרת, לנקוט בשיטה הגיונית יותר, חסכנית יותר, לטפל בנכים בזמן, מידית, לא כעבור שבועות, וחודשים או שנים, תוך שעות, ואז ימנעו דרדור במצבם של הנכים, יחסכו בתרופות ובטיפולים מקצועיים, הנכים ומשפחותיהם יהיו יותר מרוצים ויחסך כסף רב למדינה.
כמעט בכל דיון בכנסת ובמיוחד בוועדה לביקורת המדינה נשאלים נציגיי אגף השיקום שאלות נוקבות, חברי הוועדה לביקורת המדינה בכל דיון מעלים תהיות רבות ומטילים ספק באמינות נציגי אגף השיקום, אבל בפועל מתחלפים חברי הוועדה לביקורת המדינה חדשות לבקרים, אנשי אגף השיקום ממשיכים לשטות בוועדה, נכים מגיעים למצבים בלתי אפשריים ומנסים לשים קץ לחייהם, חלקם אפילו מצליחים ואיש אינו משלם את המחיר, כך ניראת מדינה שאמורה להיות מדינה מתוקנת, מדינה ששיפרה את מעמדה והגיעה לאחרונה למקום ה-28 ברשימת המדינות המושחתות בעולם, מקום טוב בין הגרועות במדינות העולם השלישי.
בחייהם ציוו להם את המוות!!!! לזכור ולא לשכוח! נכתב לפני שנים, רלוונטי גם היום