אינו דומה החיבור של עם ישראל לארץ ישראל כחיבור של כל עם אחר לארצו. שכן כל אומה מתחברת לארצה מסיבה היסטורית לאחר שהכירה והתיישבה במדינתה, נלחמה ומסרה את נפשה למען הקמתה. לכן, אותה אומה רוצה להישאר במדינה שיש לה בה שורשים היסטוריים. העם סופג לתוכו את אוירה ומראות נופיה של
הארץ דבר המביא להידוק הקשר בין העם והמדינה ומתוך הישיבה בה, בא החיבור בדרך הטבע.
לא כן הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. הקשר אינו נובע רק מבחינה היסטורית, שכן עם ישראל נהייה לעם קודם שנתיישב בארצו. המיוחד בעם זה שטרם ראה אותה, כבר נמצא מחובר אליה.
שורשי החיבור בין עם ישראל לארצו החל בציוויו של הקב"ה לאברהם העברי: "לך לך מארצך ..... ואעשך לגוי גדול ואברכך" (בראשית י"ב, ב'). כבר אז בטרם הכניסה לארץ נוצר הקשר בין העם היהודי לארצו שעליו עומד הגאון מווילנה בספרו הידוע "אדרת אליהו" המביא ארבע סיבות ליצירת קשר זה.
ארבע הסיבות ליצירת הקשר הראשונה, חשיבותה של ארץ כנען וייחודה ביחס האלוקי לארץ כפי שמתבטא הגאון בספרו אדרת אליהו עמ' 684, שארץ ישראל נקראת "ארץ חפץ" כיון שחפץ בה ה' יתברך. כראייה לכך מביא הוא את הגמ': "תנו רבנן לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק"(כתובות ק"י, ב').
השנייה, המצביעה על הקשר ההדוק בין עם ישראל לארצו מציין הגר"א בספרו אדרת אליהו (עמוד 687) על פרשת דברים בביטוי "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" העם והארץ מבטאים את ייחודו של עם ישראל וארץ ישראל, ישראל משבעים אומות וארץ ישראל מכל הארצות. כמו שנקרא אלוקי ישראל כן נקרא אלוקי הארץ. כפי שנאמר אצל אברהם: "אלוקי השמים ואלוקי הארץ" (בראשית כ"ד, ג'). להראותך שאכן הקשר המיוחד בין העם לארץ מראה על ייחודיות מיוחדת שייחד הקב"ה את ישראל משבעים האומות, כך ייחד את ארץ ישראל מכל הארצות.
השלישית, המראה את עילת הנבואה כערך נעלה בתורת ארץ ישראל כפי שמוכיח הגר"א בספרו (עמוד 536):" וגילוי של תורה הוא בארץ, כמו שאמרו אוירא דארץ ישראל מחכים וגם הנבואה אינה שורה אלא בארץ ישראל, ולכן ברח יונה כמו שאמרו ראוי רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא בבל גרמה לו"(בבא בתרא קנ"ח, ב').
הרביעית, ייעודן של המצוות וקיומן בעיקר בארץ ישראל נלמד מהפסוק: "כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות בארץ....למען תחיון" (דברים ח', א'). מבאר הגאון מווילנה שמשמעותו של הפסוק: "כי עיקר קיום המצוות תלוי בארץ, רק עתה מחויב כל אדם לשנות ולידע עשיית המצוות אשר יצטרך לעשותם כשיבוא לארץ" (אדרת אליהו 607). גם כאן מדגיש את הקשר ההדוק בין המצוות לארץ.
הקשר הפנימי שהיה בין הקב"ה לאבות האומה טרם כניסתם לארץ, הטביע את חותמו במהותו של העם ובמהותה של הארץ. עם ישראל רוצה לחיות בארץ וארץ ישראל רוצה שהעם ידור בה.
נתינת הארץ לאבות לא הייתה רק בגדר הבטחה לעתיד לבוא, כשיכבשו את הארץ תהייה היא בחזקתם. אלא תכף להבטחה בברית בין הבתרים נעשתה הארץ מוחזקת ומוטבעת לעם ישראל. ניתן לראות זאת כפי המצוין בפסוק: " ביום ההוא כרת ה' ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת" (בראשית ט"ו, י"ח). לכאורה, היה הכתוב צריך לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת בלשון עתיד. אבל מתוך שאמר הכתוב "נתתי" בלשון עבר דרשו חז"ל שהקב"ה הודיע לאברהם שכבר ניתנה להם הארץ (ירושלמי חלה פר' ב' הלכה א'). ובמה ניתנה? באמירתו. כפי שמציין רש"י בפירושו: "אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה" (בראשית ט"ו , י'). לפי זה בני ישראל שבאו לשבת בארץ ישראל מכוח ירושה באו לשבת עליה.
האמירה שארץ ישראל זקוקה לעם ישראל עולה יפה בבירור מקריאת התוכחה שבפרשת "בחקותי", בה נאמר שלאחר שבני ישראל ייגלו מארצם:" והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויבכם היושבים בה"(ויקרא כ"ו, ל"ב).
נראה לומר שהארץ איננה מסוגלת ואיננה יכולה להכיל בה עמים אחרים. ארץ ישראל שומרת אמונים רק לעם ישראל הנמצאים בגלות. הקשר הפנימי בין העם לארץ איננו מושפע כלל מאף גורם חיצוני. עם ישראל לא ימצא מנוח בשום ארץ אחרת, והארץ לא תמצא מנוח כאשר עם אחר ישב בתוכה.
מובא במדרש שאם מקיימים מצוות יישוב ארץ ישראל ומקיימים בה את המצוות התלויות בארץ שלא ניתן לקיימן בחוץ לארץ אז שורה הברכה בארצנו המקודשת: "כי ברך יברך ה' בארץ, מגיד הכתוב שאין הברכה תלויה אלא בארץ ישראל" (דברים ט"ו, ד': ספרי ראה ט"ו,ד').
