קראתי בעניין רב את מכתביה הרוסיים העלומים של
רחל המשוררת, והדברים עליהם, שנדפסו במוסף הספרות של
עיתון 'הארץ', בשבוע שעבר. המכתבים הללו מאשרים, שוב, את הנחתי מזה שנים, שלגבי דור של יוצרי ספרות עברית, בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים, הייתה הכתיבה בעברית מעין
ברירת מחדל ולא ברירת בחירה. הם בחרו בעברית רק לאחר שנכשלו במאמציהם לפרסם להתפרסם ולהתפרנס, בלשונות אירופה השונות. כך היה אצל ש"י
עגנון, כך היה אצל דוד פוגל, כך אצל אורי ניסן גנסין, כך אפילו היה אצל מ"י
ברדיצ'בסקי. ומסתבר שכך ממש היה גם אצל
רחל בלובשטיין.
חוקרי הספרות העברית הבכירים, כגון אבנר
הולצמן דן לאור ואחרים, הטמיעו ניסיונות אלה, של כתיבה שלא בעברית, של גיבורי כתיבתם, בתוך מחקריהם על הסופרים הגדולים.
ברדיצ'בסקי כתב רומן בגרמנית, שקשה אפילו לכנותו רומן נפל, משום שייתכן שהיה רומן מעולה אך הלשון הגרמנית היא שבגדה במחברו.
גנסין כתב ברוסית אך כתיבתו לא הניחה את דעתו. והוא שב אל העברית, לשון גרסת ינקותו.
עגנון ניסה את כוחו בכתיבה בגרמנית ונכשל. ובחר לשוב אל העברית. דוד
פוגל הוא אולי הדוגמה הבולטת לניסיונות הכשל לכתוב בגרמנית. וכעת מצטרפת עדות מפתיעה זו, של מכתבי רחל, לניסיונה הכושל של רחל לפרוץ אל הספרות הרוסית.
החיים והמוות ביד הלשון סיפור שונה לחלוטין הוא סיפורם של הסופרים הדו-לשוניים שלנו, שכתבו עברית ויידיש. הם בחרו, מתוך תנאים של שוויון לשונות יחסי, וחירות היוצר, באיזו לשון להמשיך את כתיבתם. ראו למשל מקרהו של
בשביס-זינגר, שעבר לאנגלית בסוף ימיו. הסופרים שציינתי לעיל, לא היו בני חורין לבחור את לשון כתיבתם. כישלון כתיבתם בלשון ארצותיהם דחף אותם בחזרה אל העברית בעל כורחם. הספרות העברית זכתה בכך זכייה גדולה, בעוד שלא ברור אם הלשונות הזרות הפסידו. ייתכן שכל מהלך חייהם וכתיבתם של הסופרים הנ"ל היה משתנה, אילו הצליחו בפריצתם אל הגרמנית או אל הרוסית. תולדותיה של הספרות האירופית משובצים בלא מעט סופרים יהודים שהחלו כתיבתם ביידיש או בעברית, אך נטשו אותם לטובת לשון המדינה.
הדוגמה של המשורר הנשכח
משה ליפשיץ היא דוגמה טובה לעניין. הוא זנח את עברית-ינקותו לטובת היידיש והרוסית. ולא רחוק היה שיעבור לכתיבת מחזותיו בגרמנית שבה שלט היטב. אלא שנסיבות חייו, הנרדפות שלו, הפליטות המתמדת שלו, לא רק שגלגלו אותו ארצה בסוף ימיו, אלא השיבוהו, בעל כורחו, אל העברית. דבריה מכמירי-הלב של ידידתו הצעירה, לאה
גולדברג, בזיכרונותיה עליו, מסבירים הכול. היא מספרת כיצד ניסה לשוב לכתיבת שירים בעברית, באמצע שנות השלושים, לאחר שנמלט לארץ ישראל. אבל ניסיונותיו נכשלו, והוא הבין שלא יוכל לכתוב יותר שירה. גולדברג מספרת כמה עצוב היה לשמוע את ליפשיץ, המסביר מדוע נותרה לו רק כתיבת מאמרים בעברית, ומחזות-לשעה שכתב ביחד עם חברי הקיבוצים, שאצלם ביים את הצגותיו.
סיפור מכתביה הרוסיים העלומים של רחל אם כן, שב ומוכיח כמה נכונה האמרה שהחיים והמוות ביד הלשון, וכמה מעט שליטה על כך יש ליוצרים בעצמם. וזה אני כותב מבלי לדעת אל נכון, כמה מסופרינו הצעירים חולמים במסתרים על פריצה אל שוק הרומנים הבינלאומי, בלשון האנגלית למשל. ומה שמפתיע במכתביה הרוסיים של רחל, אל המשוררת שקיפסקאיה, הוא גילוי הלב שלה, שהרשתה לעצמה, דווקא עם החברה=לעט הרוסייה. את משיכתה העזה אל הכתיבה ברוסית הצליחה רחל, כך מסתבר לאחר קריאת המכתבים, להסתיר מאוהדיה המעריצים בארץ. היא לא הייתה תמימה ותמה כמו שנהוג לחשוב. היא אהבה את העברית ואת ארץ ישראל, רק לאחר שהסתבר לה שאבדו סיכוייה לככב כמשוררת רוסייה גדולה.
