שואה. אנחנו משתמשים במושג הזה יותר מידי פעמים. רק השבוע חזינו בקצין בצה"ל מתגונן ואולי מכה (לצה"ל זה כבר לא ישנה ובטח לא לפוליטיקאים שלנו) פעיל פרו פלשתיני. בחור מחוץ לארץ שרוצה להעביר את החיים המשעממים שלו, בקצת אקשן, והחליט להגיע ולהילחם ברעים. זה נחמד עד שמתברר שאנחנו הרעים.
מעניין למה אותו פעיל פרו פלשתיני, שמשום מה בתקשורת שלנו מתעקשים לקרוא לו פעיל שלום (תשאלו את
יונית לוי שנראתה מזועזעת אפילו יותר מהמפגין עצמו), לא נוסע למדינה השכנה שלנו סוריה, כדי למחות על רציחתם של אלפים. הוא גם לא אומר כלום על הוצאתו להורג של המוכר הפלשתיני של בית המכפלה. כנראה שמדובר, כמו תמיד בצביעות של גויים כלפי היהודים.
ואם אותו פעיל חיפש אקשן שידע, שזה עלול לכלול גם מכות. לא רק להחטיף אלא גם לחטוף.
אבל זה מתחיל בתוכנו. למה פעילי שמאל וימין מרשים לעצמם לקלל חיילים באמירות נאצים, יודנראטים? ועוד שלל ברכות. למה? כי למדנו שכל אזכור של השואה גורם לנו צמרמורת, ואם אני רוצה לזעזע כמה שיותר, אז אני חייב להשתמש בכמה שיותר מושגים מהשואה.
אז ראשי המדינה שלנו מדברים על לקחי השואה ואני ממליץ על לקח אחד - שואה אחת הייתה לנו והיא הייתה לפני שבעים שנה. כל מי שרוצה תמיכה, כותרות או להישמע חכם - יואיל בטובו להפסיק להשתמש בזה. יש מספיק מילים אחרות. תודה.