וְנִזְכֹּר / שמואל כהן הִנֵּה הָאָבָק מְכַסֶּה חֲלוֹמְךָ וּתְלוּלִית הֶעָפָר מְקֹרָה לְךָ גַּג וּפִינוּ הַשָּׁר נְכָאֵינוּ מֵשִׂיחַ עַל הַלַּיְלָה הַהוּא שֶׁאָרַב וְשָׁאַג וְעוֹלִים שׁוּב קוֹלוֹת הַנִּגּוּן וְהַיְּרִי וְחוֹרֶצֶת לָשׁוֹן בִּכְאֵב הַשָּׁעָה וְחִבּוּק עַל נָפְשׁוֹ מִתְחַנֵּן כִּי תָּבִיאָה נֶחָמָה לְנַפְשֵׁנוּ צְפִירַת אַרְגָּעָה וְשָׁרִים פֹּה אַחִים לְעַם שְׂרִידֵי חֶרֶב לִמְּדוּנוּ בָּרֵךְ גַּם עַל הַבָּכָא אָז כִּסִּינוּ דְּמוּתְךָ בְּאַבְנֵי הַמַצֶּבֶת וְכָרִינוּ עוֹד קֶבֶר אֶחָד לְצִדְּךָ וְהִנֵּה הָעֵצִים וְהָאֵשׁ וְהָאַיִל וְאַיֵּה דָּם אֲחִי הַשָּׁחוּט לְעוֹלָה כָּךְ בּוֹכִים בִּי יַחְדָּו הָאָב וְהַיֶּלֶד לְךָ וְלַבֵּן שֶׁטֶּרֶם נוֹלַד לְהָשִׁיב בְּדַל חִיּוּךְ אֶל בֵּין שִׂפְתוֹתֶיךָ יִמַּכוּ שְׂנִירִים וּגְרִיזִים וְעֵיבָל רֵיחַ גּוּפְךָ בְּעֶשְׂרִים כִּכַּר כֶּסֶף חָמֵשׁ אַבְנֵי כֹּתֶל בְּעַד כָּל תַּלְתַּל מָתַי, מָתַי תִּשְׁקֹט כְּבָר הָאָרֶץ מָתַי תָּשׁוּב חֶרֶב לִנְדָנָהּ מָתַי עֲסִיסָם יִטְּפוּ שְׁדֵי אַלְמֶנֶת יִשְׁכְּרוּ עֲלָמוֹת בַּחוּרִים וְאוֹנָם אֲרוּרָה הָאֲדָמָה לִבָּה הֵיטִיבָה בְּדַם לִבְּךָ אֲחִי שֶׁיָּבַשׁ בְּרוּכִים רִגְבֵי מֵרַאֲשוֹתֶּיךָ וְיִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש לא יכולתי לכתוב מאמר ליום הזיכרון עד שהגיח שירו של
שמואל כהן לתוך תיבת דואר האלקטרוני שלי בחשכת הליל. עוד שעות ספורות יחל יום זיכרון תשע״ב. יום בו מתרחשת התייחדות של העם כולו עם נופלים והנה כבכל שנה עומדים אנו בפני יום זיכרון נוסף. באופן קבוע מוסיפים אנו במעמד זה קברי בנות ובנים צעירים, קברים רעננים. כפרחים הם ניטעים בבתי העלמין שלנו.
רק בשבוע האחרון הונח דגל על קברה של החיילת, שנהרגה בחזרות לטקס יום העצמאות, סג"מ הילה בצלאלי ז"ל.
מוזר שכולנו חיים בעולם בו גם בחזרות לטקס יום העצמאות עלולים לקפח חייהם בנינו, ואחר ישתמשו בהוריהם באופן ציני בטקס הדלקת משואה ביום הזיכרון או ביום העצמאות. הגענו למצב אבסורדי של מניית מוות מיותר בין מניין המתים שלנו. אנו מוסיפים את מכסת הדם לקערה שמלאה עד גדותיה ועוברים לסדר היום. אמה של הילה בצלאלי ז"ל הוזמנה להדליק משואה ביום העצמאות, שר ההסברה,
יולי אדלשטיין, ניסה הבוקר בחדשות לכסות על הנורא מכל על הקשר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, דווקא בשנה כשקו התפר הזה מהדהד את מותה של חיילת צעירה שלא הייתה אמורה להימנות בין הנופלים.
"נזכור" - מסב את תשומת הלב לחשיבות הזיכרון הקולקטיבי כותרת שירו של שמואל כהן "ונזכור" ולא כבמסורת "יזכור". בויקיפדיה נכתב על יזכור "יזכור היא תפילה יהודית של הזכרת נשמות ששורשיה קדומים, הנאמרת בחלק מהחגים בבתי הכנסת על-ידי מי שנפטרו הוריו או אחד מהם. התפילה היא למען יזכור אלוהים את נשמת הנפטר ולמען מנוחת הנשמה בגן עדן. בנוסח התפילה אף נודבים צדקה כזכות לנפטרים. בעקבות הטקסט של תפילת "יזכור", שאותו אומר המתפלל לזכרו של נפטר מסוים, חוברו גם טקסטים לזכרן של שתי קבוצות של נספים:
בטקסי זיכרון לחללי מערכות ישראל, בפרט אלה שנערכים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מושמע קטע "יזכור" מיוחד. הנוסח המיוחד של "יזכור" לזכר הנופלים נכתב לראשונה לאחר קרב תל חי על-ידי ברל כצנלסון. במלחמת העצמאות נכתב ברוח זו טקסט אשר שימש לזכר חללי המלחמה, ולאחר מכן שונה כדי שיתייחס לכל הנופלים במערכות ישראל.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה נאמרת תפילת "יזכור" לזכר קורבנות השואה. כותרת השיר "ונזכור" היא קטיגורית. היא כמובן מתקשרת באסוציאציה לתפילת ה"יזכור" המסורתית, אלא שכאן יש ציון גוף של כולנו בעוד שהיזכור המוכר לכולנו הוא בגוף שלישי. המשורר מדגיש בשירו את הגוף הראשון ברבים ובכך מכוון אותנו לחשיבות הקולקטיב ולעוצמתו של יום הזיכרון בחיינו כקולקטיב. העם קידש את הזיכרון בקרבו והמשורר מנסה להעמיד את נושא הזיכרון הקולקטיבי לדיון מחודש. המשורר מנסה להסב את תשומת הלב לחשיבות הזיכרון הקולקטיבי שלנו בעוד שהיזכור הוא יזכור אלוהים או יזכור לנשמת היחיד וגם לנשמות הנספים.
אלוזיה לשיר של אמיר גלבוע ומהי התמונה שעלינו לזכור על-פי המשורר בבית הראשון? זוהי "תמונת האבק שכיסה חלומךָ". כשאנו קוראים את השורות הראשונות של השיר ניכר שזהו, כנראה, אדם מת שחלומותיו כבר לא יתגשמו. שיר זה של שמואל כהן זה מזכיר את שירו של אמיר גלבוע "ואחי שותק". הוא מעלה אלוזיה לשיר זה באשר לתמונה המופיעה בראשית השיר של אמיר גלבוע. "ואחי שותק" / אמיר גלבוע
"אחי חזר מן השדה / בבגד אפור. / ואני חששתי שמא חלומי יבדה / והתחלתי מיד את פצעיו לספור..."
שירו של שמואל כהן עושה שימוש במוטיב החלום, באופן מטאפורי האבק מכסה את החלום והוא יכול להיות חלום של החלל שמעלה אבק, שכן אין אפשרות להגשימו בשל המצב הנתון. זה גם מזכיר את השיר של ימי הביניים של ימי הביניים "הים ביני ובינך". גם חלומו של הכותב על חבריו אבד במערכה.
"ביתו" של החלל היא תלולית העפר. קונוטציה לפסוק: "כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" בראשית ג' 19 ולתפיסת העולם בדבר הקיום הארעי שלנו בעולם הזה כעונש עוד מימי גן העדן. קורת הגג המטאפורית דומה להיעדר המחסה כמו בשיר של
יהודה עמיחי "גשם בשדה הקרב" החיילים אינם מכסים ראשיהם בשמיכה, המעבר בין החיים למוות הוא חד מהיר וכואב. כך גם בשירו של שמואל כהן.
על החיים בצל המוות שירו של שמואל כהן מתכתב עם שירה עברית חדשה ועם כל משקעיה התרבותיים. אלה חלחלו אל שירו והם אינם נעלמים מעיניו של הקורא.
את הלילה ההוא שבו ארע הנורא מכל אין לשכוח. הלילה הוא מטאפורה לשכול לכיסוי שמעצים את העדרו של האדם שנספה במערכה. השיר עוסק בחיים בצל המוות, מהו האופי אותו מעניקים לחיינו וכיצד עלינו לשאת את הזיכרון. כשאנו ממשיכים במסלול החיים אנו שרים אבל יודעים אנו את כאב הרגעים הללו של השכול של החיים הנקטפים.
המוות מגיע ״ הלילה ההוא ארב ושאג״ זה מרמז על הפתעה על אי יכולתו של האדם לברוח מגורלו.
הבית השני מזכיר לקורא שחוויות המלחמה לא נעלמות הן נחרטות בלבם של אלו שהיו שם והם נושאים את חוויות המלחמה ולכן הבית הזה מזכיר לקורא את חווית הלם הקרב. כמו נאמר מי שהיה שם לעולם ישמע את קול הכדורים. מי שהיה במלחמות ישמע את קול הפצועים. ואם נדמה שהזיכרון הוא רק למשפחות אומר לנו המשורר הכאב הוא של כולנו. הוא של אלה שהיו שם לצד אלה שקיפחו חייהם והוא מותיר אותם מצולקים לעד.
״ועולים שוב קולות הניגון והירי״ באוקסימורון זה מבטא הדובר את הרצון לחיות מול כוחות המוות בתוכם אנו חיים. יש ניסיון למצוא את היפה בתוך הסיטואציה ואולי זה ניסיון לברוא את המציאות מחדש ולחדש את תמונות שהיו בעבר. אולם כשמילה ניגון מלווה במילה ירי אפשר להבין שזוהי מטאפורה איומה של הרס.
משקעים מסיפור העקידה בשיר נמצאים באופן בולט גם משקעים מסיפור העקידה. יש תחושה שהמשורר מדבר על קרבות רמת הגולן על עמק הבכא בימי מלחמת יום הכיפורים. המשורר מצליח להעביר לקורא את התחושה של ההרס וההרג במלחמה על כך שהחייל הנופל הוא כאח והוא כעקוד בסיפור העקידה. הבעיה המרכזית בחיינו שאין לנו הצלה כמו בסיפור ראשית.
הבתים האחרונים פונים בבקשה לצפירת הרגעה להפסקת אש בין בני האדם למעשה. סיום השיר בנימת כעס- "ארורה האדמה". מזכיר את "על השחיטה" של ביאליק. בדומה לשירו של ביאליק המקטרג על היעדרותו של בורא עולם והוא אינו פונה אליו אלא למשים. "שמים, בקשו רחמים עליי". כאן מסב המשורר את דבריו למחיר העצום שאנו משלמים ובסיום שירו מקלל את האדמה הוא מסיים את שירו המקטרג בנימה של חרון כעס, שבוחרת בדם האחים של הדובר. דם האדם צועק מן האדמה והדובר מבקש מאתנו שנזכור זאת. נזכור את קדושת החיים.
