זה מוזר הרצף הזה, של ימי הזיכרון והשמחה. הכול בתוך שבוע אחד בלבד. שבת תזריע מצורע. שתי פרשיות. הראשונה עוסקת בלידה וחיים והשנייה בצרעת ומצורע חשוב כמת. באותה קריאה - מוות וחיים.
זו השבת הזו, שהיא כזו שבת מורכבת. בעיתון מביט, שיוצא פעם בשבוע ושצריך להכיל בתוכו את כל הימים האלו, זה יוצא עמוס מידי. רק בשבוע שעבר, עוד חגגנו את חג הפסח וחייב לכתוב על זה משהו. בכל זאת, מצות זה לא דבר שאפשר לעבור עליו בשתיקה. גם ליל סדר עם משפחה וחברים זה לא דבר שקורה כל יום, ויש אומרים, ברוך השם שזה לא קורה כל יום.
וישבו חכמים יודעי עיתים ושיפודים וניסו להבין, איך זה שפסח יוצא לנו בשבת ואי-אפשר לעשות על האש? הרי מצוות היום בבשר, וידוע שאכילה היא אחת ממעלותינו ולא נאמר על זה דיינו, אז כשיוצא לנו פסח בשבת מה דוחה מפני מה? ומיד נרגעו החכמים, שכן נזכרו שיש פיצוי על כך וזו האפשרות לעשות על האש, שישה ימים רצופים. ושבת כהלכתה ומנגל כהלכתו.
וכבר נגמר החג הראשון וכבר התחלנו בספירת העומר ובכלל במנהגי הספירה. התחלנו בספירת העומר ויצאנו לטיולים ברחבי הארץ. עמדנו שעות בתורים לתערוכת הפרחים, בתור לספארי, בתור לתערוכת המכוניות, בתור באיקאה, בתור בסופר כדי לקנות חלב, בתור לתור, ושכחנו שחצי עם ישראל נמצא איתנו בתור. התור הפך להיות בילויי לא פחות מעניין וחשוב מהאתר עצמו.
ועברה השבת ונגמר החג השני והגיעה המימונה. כולם מאחלים לי תרבחו ותסעדו. תסעדו עוד אפשר להבין אבל מה זה תרבחו? לץ שבדור הציע לי פירוש מעניין לברכה- תסעד עד שתתרחב. ולמה כולם מתעקשים לספר לי כמה קלוריות יש בכל מופלטה? הם לא עושים את זה כשאני קונה פיתות אז למה זה חייב להיעשות כשאני אוכל מופלטה? מימונה- צריך לכתוב על זה טור בנפרד.
אירועי יום השואה שהיו רק אתמול. איך בדיוק מצליחים בטור אחד קצר להסביר להעביר, או לפחות לגרום לנו להרגיש את קצה קצהו של הטרגדיה הגדולה הזו שניחתה על עם ישראל? מיליון וחצי ילדים נרצחו בשואה. תארו לעצמכם כל הילדים הלומדים במערכת החינוך בישראל, זה מספר הילדים שנרצחו בשואה. תנסו להעלות בראשכם את כל השמות של הילדים שאתם מכירים. הגעתם למאה? מאתיים? אלף? עכשיו תנסו להבין שאם מישהו כמוכם היה עושה זאת בזמן השואה, הוא היה מגלה שכל השמות שהוא העלה בזיכרונו כבר לא קיימים עוד. שישה מיליון יהודים. זה קצת פחות ממספר היהודים שחיים היום במדינת ישראל.
וכמו קודם, קחו את רשימת המוזמנים של החתונה שלכם, ותדמיינו שאם מישהו היה עושה זאת בזמן השואה, הוא היה מגלה שאין לו אף אורח. נורא? קשה? איך בדיוק מנסים להפנים כזו טרגדיה?
וכבר יום הזיכרון בפתח ואיתו הריח המוזר הזה של עשן ועצבות. שמות החללים מונצחים על דף שחור בעיתון, ובדף הבא, שמותיהם של מדליקי המשואה בדימונה. איש לפי כבודו ולפי מעלתו. והחגיגות בעיר, והחגיגות ביער, וחמשת המנהלים מהעירייה שעומדים ליד המשאית של החשמל, ונותנים הוראות לפועל קבלן הערבי שמתקין את המנורות לחג. כולם נמצאים בעיתון אחד. כי כזה הוא עם ישראל. כולם בעיתון אחד.
