אחרי!

בין אנשי המופת, בהם אני נזכר בין יום השואה ליום הזיכרון לקראת יום העצמאות, נמצא תמיד אברהם לייב הויזמן, ויחד עימו בולטת מאוד דמותו של אורי בן ארי שהיה תת-אלוף, מפקד גייסות השריון, מנכ"ל בקונצרן כור, מנהל חטיבת הכבישים ועבודות עפר בסולל בונה, קונסול ישראל בניו-יורק, מנכ"ל חברה בתחום אנרגיה חלופית ויחד עם אשתו היה בעלים של חברה להוצאה לאור בשם מילכה הוצאה לאור. היה נשוי למילכה ואב לשבעה ילדים, נפטר ממחלה בתל אביב ב-15 בינואר 2009. היה גם סופר פורה שהמפורסם בספריו והמומלץ מאוד נקרא: "אחריי!".

גיבור מלחמת העולם הראשונה

אורי בן ארי נולד בשם היינץ בנר בברלין, גרמניה, במשפחה יהודית. אביו מקס בנר היה בעל עיטור צלב הברזל ואות לוחם חזית מהצבא הגרמני, על גבורתו בזמן מלחמת העולם הראשונה. מקס בנר נכנס יחד עם יחידתו בצבא הגרמני למארב מתוכנן באחד מיערות אירופה, וגילה גבורה עילאית מול האש שנורתה עליו ועל חבריו הלוחמים, ותחת הפגזה כבדה וירי בלתי פוסק, חילץ שוב ושוב מתוך המארב את חבריו הפצועים. הוא הוכר כגיבור מלחמת העולם הראשונה. עם תום המלחמה רכש לו מקס בנר מקצוע כמעצב חלונות. בבחירות ב-12 בנובמבר 1933 החליט מקס בנר להצביע נגד היטלר יימח שמו וזכרו. הוא ידע איזו סכנה צפויה לו, ולכן ענד על בגדיו את אותות הגבורה שקיבל בהיותו לוחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הבחירות לא היו חשאיות וכל מצביע שהכניס לקלפי פתק "כן" לאדולף היטלר שם רשעים יירקב, קיבל מייד סיכה עם המילה "כן". כשיצא אביו ללא הסיכה הותקף על-ידי מאות אנשי פלוגות הסער.

יהודי צריך להיות גאה בכך

אותם אנשי פלוגות הסער, קיללו את מקס בפני כל הקהל המוסת ולנגד עיני בנו הקטן שנכח במקום, האשימו אותו שגנב את האותות שענד, ולאחר מכן הסתדרו בטור כשכל אחד מהם מכנה אותו "חזיר יהודי" ומטיל עליו את מימיו. רק משסיימו להכותו ולהשפילו ולהטיל את מימיהם עליו, עזבו את המקום והותירו אחריהם אותו ואת בנו כשהם מתבוססים בדמם ובהפרשות הגרמנים. כשניסה הבן היינץ, בן השמונה, לעזור לאביו, הוכה אף הוא מכות נמרצות. לאחר זמן, כשהתעורר היינץ מעלפונו, מצא עצמו על כתפי אביו, נישא לסמטת מבטחים, בה מצא אביו ספסל שעדיין היה מותר ליהודים לשבת עליו, ואמר לו ברורות: עכשיו קיבלת את השיעור החשוב ביותר שלך בלהיות יהודי. לחגיגת בר המצווה של היינץ, בפברואר 1938 הגיעו הגרמנים שמנהיגם, המשמש מודל לחיקוי למנהיגי האיסלאמיזם באירן ובסוריה ובחמאס ובחיזבאללה ובקרב הערבים הפלשתינים, הגדיר את היחס ליהודים: היהודים הם אומנם גזע אך אינם בני אנוש. בעיצומה של ההפטרה בבית הכנסת בברלין פרצו למקום אנשי גסטאפו, שחיפשו כמה מבוקשים יהודים. משלא מצאו אותם, שברו את ארון הקודש והרסו רכוש רב. הקהל כולו צפה בהם שותק ומפוחד. הם ידעו שמעמדם אף נחות משל כלבים, שיחד עימם נאסרו בכניסה למקומות ציבוריים. זו אותה השנאה ליהודי, ליהודים, ולמדינת היהודים שמוצאים אותה היום ברחוב הפלשתיני. היינץ, שהוא הוא אורי בן ארי, למד בבית ספר גרמני בו כל התלמידים האחרים היו חברים בנוער ההיטלראי. רבים מהם ניסו להציק לו. רק המחנך, מורה מבוגר שלא היה נאצי, שמר עליו. כולם ידעו שהוא יהודי, אבל הוא הסתיר את היותו נימול. הילדים צחקו על כך שהוא לא התפשט בשיעורי השחייה, אבל דווקא בעניין הזה הם כיבדו אותו. אביו לימד אותו שהוא יהודי וצריך להיות גאה בכך, וכזה היה. למרות הקטטות וההקנטות, הוא נשאר בבית הספר עוד כמה שנים - עד שגורש ממנו יום לאחר "ליל הבדולח" במהלכו צפה מן המסתור, יחד עם אביו, בשריפת בתי הכנסת וספרי התורה. היינץ היהודי גורש מבית הספר בטקס פומבי משפיל. בטקס עמדו כל התלמידים במסדר והמנהל ציווה עליו להתקדם ואז הכריז באזני כל התלמידים: "היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והיעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל !".

התגייס לפלמ"ח ולחם במלחמת העצמאות

במרס 1939 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער היישר לקיבוץ עין גב. אביו, יחד עם רבים מבני משפחתו, נספו בשואה. היינץ בנר שינה את שמו לאורי בנר, ויותר מאוחר לאורי בן ארי. הוא התגייס לפלמ"ח בשנת 1946, לחם במסגרת הפלמ"ח והתקדם לפיקוד בכיר. במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, היה מפקד פלוגה א' בגדוד הפורצים של חטיבת הראל וזכה לכינוי "מלך הפורצים". במסגרת זו השתתף בכיבוש בית מחסיר, היום היישוב 'בית מאיר'. במהלך מלחמת העצמאות שהו בכפר בית מחסיר כנופיות ופלוגה של הלגיון הערבי, שהתקיפו את מוצבי הפלמ"ח בשער הגיא ואת התחבורה לירושלים הנצורה. היו בכפר כ - 900 לוחמים ערבים. מולם יצאו לקרב 90 לוחמי הפלמ"ח. מעטים מול רבים. כמו במקרים רבים מספור בזמן מלחמת העצמאות.

מבצע 'מכבי' לפריצת הדרך לירושלים

במסגרת מבצע 'מכבי' לפריצת הדרך לירושלים, הוטלה משימת כיבוש הכפר על לוחמי חטיבת 'הראל'. בליל 8 במאי 1948 יצאו חיילי הגדוד הרביעי‏‏, לכבוש את הכפר ולא הגיעו אל היעד, מחמת הערפל הכבד ששרר במקום. הם יצאו גם בלילה הבא, וגם אז לא עלה בידם לבצע את המשימה. לאחר שני הניסיונות, ב-9 במאי‏‏, בעת לילה, נערכו הלוחמים בקריית ענבים להתקפה השלישית, הפעם בפיקודו של עוזי נרקיס. הגדוד ביקש סיוע אווירי, ולמקום נשלח מטוס נורסמן חד מנועי עם פצצה של 200 קילוגרם כדי להטילה על הכפר. המטוס חג סביב הכפר, הסתחרר והתרסק על פסגת דיר עמר, היום הר איתנים (חלקי מטוס זה נמצאים היום באנדרטה שבאתר ההנצחה המרכזי של חיל האוויר בהר הטייסים). עם רדת הלילה חודשה ההתקדמות ובחצות נערך הכח להסתערות על "משלט המסרק" שבפסגת שמורת המסרק, השולט על שטחי הכפר. לאחר ריכוך של מרגמת "דוידקה" ממשלט סמוך, נכבש משלט המסרק. עם עלות השחר, לאחר כארבע שעות לחימה, נכבש הכפר בית מחסיר והתברר שתושביו נטשו אותו. לפנות ערב הובאו לכפר משאיות עם חומרי נפץ, ופוצצו יותר מ-100 מבתי הכפר‏‏.

"ניסיתי לחפש רחמים, במקום שאין בו רחמים"

אורי בן ארי מספר כי במהלך הקרב יצאו הערבים עם דגל לבן של כניעה, הוא עצם את העיניים לארבע שניות כשתמונות קשות עולות בו, כאשר הוא חשב האם להסכים להפסקת האש או לא.. אחד מהם היה על אותה התעללות הגרמנים באביו, והשני היה של מקרה קודם דומה בו ביקשו הערבים לעשות הפסקת אש זמנית, כדי ששני הצדדים יוכלו לאסוף את הפצועים שלהם.. והערבים בגדו בהם ועל-אף הפסקת האש הזמנית, כאשר אספו את הפצועים שלהם, ירו בהם הערבים. למרות הכל, אורי הסכים להפסקת האש. לאחר זמן קצר הגיע דיווח לאורי, המספר כי 300 ערבים חמושים עולים מכיוון בית שמש כתגבורת, ואז מייד הבין שהערבים כדרכם מרמים ונתן את ההוראה להסתער. הוא מספר שהם עברו בית בית, בסך-הכל בכדי למצוא מים ללוחמיו הגוועים בצמא, וכך מצאו בכל בית ובית בכפר הערבי שרידים מאנשי השיירות היהודיות בדרכם לירושלים הנצורה. הערבים היו תוקפים שיירות יהודיות בדרך לירושלים, הם היו יורים עליהם והורגים את היהודים, מתעללים ארוכות בגופות, ואחר כך בוזזים אותם כליל. מפשיטים את הגופות עירום ועריה ממש. באחד מהמקומות בכפר, נמצאו פרקי ידיים ואיברים שנכרתו, בכדי שהערבים יוכלו להסיר מהם יותר מאוחר את הטבעות ושאר פריטים. כשאמרו לו שגם בבית האחרון בכפר מצאו שרידים מהשיירות הוא אמר:"ניסיתי לחפש רחמים, במקום שאין בו רחמים"- משפט שכולנו חייבים לזכור לתמיד, בהיותנו כל כך רודפי שלום עם שונאינו הערבים, במקום להבין שאנחנו הצד היחיד שרוצה בזה באמת, ושלא נמצא זאת אצלם. בן ארי חשב שהעולם לא הפנים את לקחי השואה: הוא אמר כך: "גם היום קורים דברים איומים בעולם, וגם היום יכולה להתעורר שואה חדשה אפילו באירופה, ולא רק נגד יהודים". הוא היה מודאג מהאיומים מצד אירן והאיסלאם הקיצוני, ולא האמין שהפלשתינים יסכימו אי פעם להכיר בקיומה של ישראל. בן ארי פרסם מאמר ב'הארץ', ובו קרא לישראל להגיב על התקפות הקסאמים על הנגב באמצעות הפגזת ערים ויישובים פלשתינים ברצועת עזה. וכך אמר: "אני מאמין במה שכל גדולי הארץ שלנו האמינו במשך שנים: אם ברחובות שלנו האזרחים לא יוכלו לחיות בשקט ובשלום, אז לאויבינו יהיו תנאי חיים דומים. זו הסיסמה של כל יהודי בריא. כך מתנהג כל עם נורמלי. רק העם הפלשתיני, לא אף אחד אחר, יכול להפסיק את הטרור. רק אם הוא עצמו יסבול".