שני חברים היו לי, שלמדו איתי ביחד. שניהם מצאו את מותם בעת שירותם הצבאי ולשניהם הייתה הלוויה צבאית מלאה. שני החברים הללו שלי מוכרים כחללי מערכות ישראל ושמותיהם יוזכרו בין שמות 22,993 חללי צה"ל. אבל יסלח לי האל ויסלחו לי הוריו של אחד מחברי ההרוגים, הוא לא צריך להיות ברשימה הזאת.
אותו חבר טבע במהלך שירותו הצבאי. זה היה ביום שישי באחד מחופי הים שבמרכז הארץ. כמו בכל הסיפורים על נופלים, זה היה זמן קצר לפני השחרור שלו. החבר השני, לעומת זאת, נהרג מאש מחבל בעת שנסע עם אמו לביתם שבמערב השומרון.
כאן טמון כל ההבדל. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צריך להיות מוקדש לחללים, ולחללים בלבד. אין בו מקום לחיילים שנהרגו במהלך שירותם הצבאי ללא קשר לפעילות הצבאית שלהם. אולי כדאי לחזור קצת למקורות ולזכור שהמונח 'חלל' מחובר בקשר ישיר ובלעדי אל החרב שפגעה בו. כך באופן קבוע - המונח חלל קשור לפעולת רצח. בין אם זה הביטוי "חלל חרב" או הפסוק " כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו".
מי שאינו משתייך למשפחת השכול כואב את אובדן היקיר לו יום יום, שעה שעה. יום הזיכרון נועד לשתף את כלל אזרחי ישראל ששפר עליהם גורלם ושלא איבדו מי מבני משפחתם באבל. אך הקישור של העם כולו יכול להיות רק עם מי שבמותו ציווה לכל השאר את החיים. עם מי שמותו היה חלק מן המאבק הצבאי-הלאומי לתקומת ישראל. לא עם מי שמותו היה מוות פרטי.
בקטגוריה הזאת אפשר לכלול גם הרוגים בתאונות אימונים, גם את מסורטני הקישון ואפילו את סגן הילה בצלאלי שנהרגה בעיצומה של פעילות צבאית. אומנם פעילות טקסית, אך חלק בלתי נפרד מפעילות צה"ל.
כל שאר מי שמצאו את מותם ושאך במקרה היו חיילים באותה עת צריכים לקבל מצה"ל תמיכה, צריכים לקבל הטבות כספיות מן המדינה, אך לא להיכלל במשפחת השכול.
הדברים שאני כותב אינם נוחים ואינם נעימים. אך הגיעה העת לשים קץ לפרצה הזאת שנולדה אך ורק מטעמים רגשניים ומחוסר יכולת לעשות הפרדה ברורה בין דם לדם ובין דין לדין. רק כך תימנע זילות של יום הזיכרון שנותר עד היום אחד הימים הקדושים האחרונים שעוד נשארו לרוב אזרחי מדינת ישראל.