קראו לו אביחי. קראו לו אשר. זאת הייתה משפחה. היא הייתה רק ילדה. הוא היה חייל, גיבור של ממש. הוא היה תלמיד. הוא היה אב. הם אהבו זה את זו. הם אהבו את העם. הוא אהב את הארץ. ונזכור את כולם. את יפי הבלורית והתואר, את אלו שלחמו למען הארץ, אלו שהלכו ברחובות. בשלב מסוים זה כבר לא משנה אם אתה חייל או אזרח. כולנו אחד. לפחות ליום אחד, לרגע אחד - כולנו אחד. הגבורה כבר אינה נמדדת בקפיצה על רימון, בהסתערות על האויב. כן, ודאי - גם זו גבורה. גבורה שלא אדע, גבורה שלא אכיר. בשלב מסוים זו נהייתה גבורה להמשיך. להמשיך לחיות, למרות הכל. למרות המלחמה, למרות הירי, למרות הכאב - להמשיך. היום המלחמה היא קצת אחרת. עברנו, ברוך השם, את מתקפות הטרור. הצלחנו לעמוד במתקפות הטילים. היום הלוחמה היא תודעתית יותר, ערכית יותר. יוקר המחיה פתאום נהיה סיבה לעזוב את הארץ. שבעים שנה חלפו מאז הצורך הקיומי בבית לאומי והיום כבר עוזבים בשביל הכסף. אם כתבתי שהלקח מהשואה הוא לזכור את השנאה שיש שם בחוץ ואת החיוניות של המוסר, עתה אני רואה לנכון ליטול לקח נוסף, מהשילוב בין יום הזיכרון ליום העצמאות. במותם ציוו לנו את הזיכרון מספר הרוגי מערכות ישראל הוא מעל ל-22 אלף. מספר עצום, מזעזע. מספר שירדוף אותנו בטרם ניכנס למלחמה הבאה. אך הוא מסביר היטב את היחס אל הימים הללו. כשנכנסים למספרים - מתנתקים מהרגש. ככה גם שישה מיליון הופך לנושא לבדיחה בקרב תלמידי תיכונים בישראל. הרגש חייב להיות חלק מזה. לכן כל הרוג, כל חלל, כל נופל - יש לזכור אותו, להוקיר אותו. ללמוד איזו תכונה יפה שהייתה בו (או בה) ולצעוד בעקבותיה. אלו החיים שהם ציוו אותנו. ובאשר למדינה, כאמור, גם לחיות בימים אלו הופך להיות גבורה. זו גבורה להיות נהג מונית, זו גבורה להסיע את בנך הביתה במכונית, זו גבורה להיות אזרח ישראלי, זו גבורה להכיר באויב. המדינה התגברה על המון קשיים, ובטוחני שהיא תתגבר גם על אלו העומדים בפניה כיום. אלא שהחיים לא יכולים להיפסק בהישרדות. את המנגל הזה - מישהו צריך להדליק.