ב-29 בנובמבר 1947 (ט"ז בכסלו תש"ח) קיבלה עצרת האו"ם את החלטת החלוקה ההיסטורית, שנודע בשם '"החלטה 181", אולם כבר בחודשים פברואר-מרץ 1948, בהשראת משרד החוץ האמריקני שחשש לפגיעה באינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון - החלה ארה"ב בשורה של פעולות שנועדו לבטל את החלטה 181 ולפעול להקמת משטר נאמנות זמני בארץ ישראל, "מתוך מגמה לתת לערבים וליהודים הזדמנות להגיע לידי הסכם".
האמריקנים הפעילו לחץ למנוע את ההכרזה במקביל הפעילה ממשלת ארה"ב לחץ רב על הנהגת הישוב היהודי לא להכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, "בכדי שמדינות ערב לא יפלשו לארץ ובכך יאבד הסיכוי לאחיזה מערבית במזרח התיכון ".
בשיחה שהתקיימה בין משה שרת לבין מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' מרשל, הזהיר מרשל, שבמקרה והישוב יסתבך בעקבות הפלישה הערבית, האמריקנים לא יוכלו לסייע. הוא ביקש לדחות את הכרזת העצמאות. בהצעה לא דובר על ביטול ההכרזה, אלא על דחייה לשלושה חודשים.
משה שרת סיים את השיחה עם שר החוץ בהרגשה כבדה ותחושה פנימית שיתכן והכרזה על מדינה במצב הנוכחי מסוכנת ויש לדחותה.
המרכיב הקשה ביותר בדברי האמריקנים היה האיום למנוע העברת כספים מארצות-הברית לארץ-ישראל, המשמעות הייתה חנק המגבית היהודית. קרן האור היחידה עבור משה שרתוק ההמום והמתוסכל, הייתה המסר שהגיע מחיים ויצמן ששהה אז בניו-יורק, דקות לפני שעלה על מטוסו:
"עליכם להכריז על מדינה יהודית מיד, או שזו לא תוכרז לעולם." התערבותו של הנשיא טרומן איש המפתח היה הנשיא האמריקני הארי ס. טרומן, נוצרי באפטיסט באמונתו הדתית. הארי טרומן נטה לתמוך בתוכנית משטר הנאמנות וסירב להיפגש עם נציגים ציוניים. הוא דחה אפילו את המנהיג הנודע חיים ויצמן. ברגע משבר זה, איתרה הסוכנות היהודית את אדי ג'ייקובסון, יהודי לא-ציוני מקנזס-סיטי שותפו לשעבר של הארי טרומן בעסקי הביגוד. פרנק גולדמן, ראש 'בני-ברית', פנה אל הנפש היהודית של ג'ייקובסון בתחינה כי יעשה כמעשה אסתר המלכה וינצל קשריו עם טרומן, למען עמו. האיש נעתר ונפגש עם הנשיא האמריקני ביום 13/3/1948.
טרומן היה קצר רוח, הוא לא אהב את האופן בו ניצל ג'ייקובסון את קשריהם מן העבר. בטרם התבקש לעזוב את החדר, נחה עינו של ג'ייקובסון על פסלון שהיה מונח בחדר ובו נראה אנדרו ג'קסון, הנשיא השביעי של ארצות-הברית, רוכב על סוסו האהוב. ג'קסון היה אחד הנשיאים הציוריים ורבי ההשראה בראשית ימיה של ארצות-הברית. בניגוד לששת קודמיו, לא היה בן למשפחת אצולה. הוא נודע כמצביא דגול, הרפתקן עז נפש, מתקן חברתי ומהמר כפייתי. ג'קסון הטביע חותמו על דור שלם בפוליטיקה האמריקנית.
הוא לא היסס להתעמת חזיתית עם שרי ממשלתו. כשראה ג'ייקובסון את פסלונו של אנדרו ג'קסון השתהה לרגע, ואז, כמו בהשראה נבואית, פתח לפתע סוחר הסדקית בנאום נמלץ מול פניו המשתאות של הנשיא: "הארי, כל ימיך היה לך גיבור. אתה כנראה המומחה הגדול ביותר באמריקה לקורות חייו של אנדרו ג'קסון. ובכן הארי, גם לי יש גיבור, אדם שמעודי לא פגשתי, אך דומני שהוא היהודי הגדול ביותר שחי אי-פעם. אני מדבר על חיים ויצמן, זהו ג'נטלמן ומדינאי דגול. הוא זקן וחולה והוא עשה דרך ארוכה אלינו, אלפי מילין, כדי לראות את פניך ולהשמיע באוזניך את דברו של עמי."
טרומן היה המום מן הדברים וסינן מבין שיניו: "בן כלבה, קרח שכמוך. ניצחת!"
ויצמן זומן לפגישה אצל הנשיא טרומן ביום 18/3/1948 והצליח להקסימו. מעתה הפך טרומן לתומך עיקש בתוכנית החלוקה (בניגוד לעמדת אנשי מנגנון החוץ שלו). כמו ג'קסון הנערץ עליו נקלע טרומן למאבק איתנים עם יועציו ובעיקר עם שר החוץ ג'ורג' מרשל. היחסים ביניהם הוגדרו על-ידי העיתונות האמריקנית כ"שפל של כל הזמנים." טרומן ידע כי תמיכתו העקבית בציונות והעימות המתמשך עם מחלקת המדינה עלולים לעלות לו בכישלון בבחירות שעמדו להיערך בנובמבר 1948. הוא נהג כמהמר, אולי בהשראת אנדרו ג'קסון,חובב ההימורים, שנודע באמרתו: "רק בעל האומץ להחליט, הוא שעשוי לזכות."
למרות החלטתו הנחרצת של טרומן העלה כבר למחרת היום השגריר האמריקני באו"ם וורן אוסטין, את ההצעה להחליף את תוכנית החלוקה במשטר נאמנות. הרוסים זעמו. מעצמות העל התגוששו בעוז ובתוך כך, החליט הפרלמנט הבריטי להקדים את מועד סיום המנדט לאמצע מאי 1948. ויצמן תומך בבן-גוריון להכריז על הקמת המדינה בבוקרו של יום רביעי, 12 במאי 1948 , התכנסו חברי מנהלת העם לדיון מרתוני שנמשך 13 שעות רצופות. בסיומה של הישיבה הייתה אמורה להתקבל החלטה בדבר הצעדים שיינקטו עם סיומו של המנדט הבריטי בארץ-ישראל, ב-14 במאי בחצות.
הם שמעו סקירות מפי מדינאים ואנשי צבא שהיו ספקניים ביחס ליכולתו של הצבא לעמוד מול כוחות האויב. תוך כדי הדיון הגיעו ידיעות על קרבות עזים שמנהלים ישובי גוש-עציון נגד הלגיון הירדני. (ב-13 במאי 1948 נפל הגוש לידי האויב - בו ביום חתמו מנהיגי יפו הערבית על מסמך כניעה בפני היהודים). נפילתו של "הגוש" הייתה רמז לזוועה העלולה להתרחש בכל הארץ. נראה היה כי הכרזת מדינה עלולה לגרום לחורבן המפעל הציוני.
על כתפיהם של חברי 'מנהלת העם', רובם עסקנים נטולי ניסיון צבאי, הייתה מוטלת הכרעה שלא הייתה כבדה ממנה. מול כל הטעמים הצבאיים, המדיניים, ההיסטוריים והאפוקליפטיים ראוי היה להימנע מהכרזת העצמאות; לעומתם עמדה סיבה אחת, מכרעת כבדת משקל לתמיכה בהצעה: לחצו של
דוד בן-גוריון, שהיה נחוש לדחות את ההצעה האמריקנית וליטול על עצמו את מלוא האחריות על ההחלטה הגורלית להכריז על הקמת המדינה, למעשה, בניגוד לדעתם של רוב חבריו להנהגה.
באותה שעה הרת גורל של ערב ההכרעה הוא שאב עידוד מאדם אחד, חיים ויצמן. בעוד מגעים קדחתניים מתנהלים סביב השעון ודיפלומטים בכל העולם ממתינים בדריכות להתרחשויות אשר יחרצו את גורל המזרח-התיכון, בחדרו של חיים ויצמן בסוויטה במלון 'וולדורף אסטוריה' בניו-יורק צלצל לפתע הטלפון. על הקו היה איש סודו, מאיר וייסגל. הוא נשלח במיוחד לעיר ניצה שבצרפת על-ידי בן-גוריון, בכדי להתקשר לויצמן, ללא חשש להאזנות-סתר, ולברר את דעתו בשאלת הכרזתה של המדינה. ויצמן אחז בשפופרת ושאג אל תוכה כשוורידי רקותיו מתנפחים עד כדי להתפקע:
"למה הם מחכים האידיוטים האלה?" וכך, אלף שמונה מאות שבעים ושמונה שנה לאחר חורבן הבית השני זכה העם היהודי לכונן מחדש את מדינתו במולדתו ההיסטורית. מאחורי הבמה במוזיאון, שבו התכנסו חברי מועצת העם, התנוססה תמונתו של תיאודור הרצל.
היו בין האורחים שמחו, פה ושם, דמעה נסתרת. אלה קומץ צירי הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897, מקום שבו נוצרה ההסתדרות הציונית. "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים", כתב הרצל ביומנו. 50 שנה לאחר מכן, הגשים דוד בן-גוריון את חזונו.
מחוגי השעון הראו 4.37 אחר-הצהריים של יום השישי, ה' באייר תש"ח, כשדוד בן-גוריון הזדקף על עמדו והכריז:
" אני נועל את האסיפה: קמה מדינת ישראל!"