המשואה הבאה

לפני שעה בדיוק נפלה כוס הקפה מידה ונשמטה על רצפת המרפסת בקול נפץ שהקפיץ את בני הבית. הכאב החד בחזה גרם לה לשמוט את הקפה מידיה וללפות בחוזקה את הצוואר, בניסיון נואש להחזיר את מעגל הנשימה שנעצר בטרם הכה בה הכאב בחזה. את בני הבית המודאגים היא פטרה באמירה שהכוס פשוט נשמטה, ולא אמרה דבר על הכאב הפתאומי בחזה כדי לא להדאיגם. כעת, מבוהלת ומודאגת, היא עומדת מול חלון המטבח ומדיחה כלים. המים זורמים על הידיים. בועות הסבון שוברות קרני אור הבוקעות מבעד לתריס. הבועות נישאות על המים וזורמות אל פתח הניקוז שבתחתית הכיור, לוקחות איתן את דמעותיה. היא מתבוננת בהשתקפות האור הבוקע מבועות הסבון ומפליגה במחשבות אליו. היא מסתירה את הדאגה ומדיחה שוב את הכלים שכבר הדיחה זה עתה. היא תדיח אותם שוב ושוב, רק כדי שלא תצטרך לחזור לסלון ולהביט בעיני בעלה, כלתה והנכדים. התחושה הרעה המלווה אותה בשעה האחרונה לא מניחה לה. הקרביים מתהפכים והלב נשבר אבל הראש והמחשבות מחזיקים אותה זקופה ומתפקדת. היא תדיח כלים לנצח, רק כדי לא לשבת שוב במרפסת. כאשר הגיעו אנשי קצין העיר לבשר על מות בנה הבכור לפני כמעט 10 שנים, היא ישבה במרפסת ושתתה קפה, בניסיון נואש להרחיק את המחשבות והדאגה מראשה וממעייניה. היום היא לא תשב שוב במרפסת עם הקפה. בעוד היא מסבנת שוב את אותו הספל בפעם הרביעית, עוצר רכב צבאי מול הבית ומתוכו מגיחים 4 קצינים. הם צועדים לעבר הבניין שמולה, והיא מתפרצת בבכי קולני של הקלה גדולה. הפעם לא באו אליה. היא מבינה מה הולך לקרות כעת באחת הדירות בבניין שממול. היא מבינה שאמא אחת הולכת ליפול על הרצפה באפיסת כוחות ונשימתה הולכת להעתק ממנה. היא יודעת שבעוד זמן קצר ישמעו זעקות שבר, וליבה של אם אחת ידום ויהפוך לנצח ללב שותת דם. הזכרונות שאינן מרפים ממנה במשך כל השנים הללו, שבים ועולים והיא חשב את הצמרמורת שוב, את התכווצות נימי הנפש, את האובדן, את הגעגועים, את היגון השחור והכבד שעוטף אותה בכל רגע מחדש, בכל חג, בכל יום הולדת, בכל ארוחת ערב-שבת, בכל פעם שהיא חולפת על פני חדרו המיותם של בנה הבכור. אין בה שמחה מאז אותו יום שפניו של קצין העיר הופיעו מולה, והיא יודעת מה קורה כעת בבנין שממול. אנחת הרווחה שהשמיעה כאשר ראתה שהקצינים שיצאו מן הרכב הצבאי פנו אל הבנין שממול, בישרה לה שהכאב החד שחשה בחזה לפני שעה קלה כנראה היה שייך לבנה של השכנה ולא לבנה הצעיר, אבי נכדיה שגוייס לשירות מילואים בתחילת השבוע. כאשר בא לקחת את הקיטבג שאיכסן בביתה, היא התחננה שלא ילך. הוא חיבק אותה לפני שיצא, הביט בעיניה באותו מבט שכה אהבה, במבט שדרכו השתקפו אליה עיניו של אחיו הגדול שנפל חלל לפני 9 שנים, והזכיר לה את הערכים שעליהם גידלה את שני בניה. נישק אותה ויצא. היום, היא הבינה שאולי אפשר היה אחרת. שההתעקשות על "אף שעל", שהלך המחשבה שירשה מאביה הרוויזיוניסט, איש בית"ר ותנועת החרות, שההקרבה העצומה הזו למען העם והמדינה היא בדיוק הדרך שבה הייתה מגדלת ומחנכת את ילדיה שוב, אבל אולי את "אף שעל" ואת ההתעקשות על יש"ע אפשר היה לעדן במקצת. בנה הבכור כבר איננו, בנה הצעיר בשירות בעזה, ואמא אחת נוספת איבדה היום את בנה, ממש מול עיניה, הרכב הצבאי עדיין חונה בפינת הרחוב, והקצינים בדרכם אל הבנין שממול. הם נעצרים. מתבוננים בתיבות הדואר בכניסה לבנין שממול. הם שבים על עקבותיהם ופונים לעבר הבנין שבו היא מתגוררת. לפני שהספיקה להשמיע קול, הכרתה אבדה. היא אינה יודעת ולעולם כבר לא תדע מה באמת קרה, ואל מי פנו אנשי קצין העיר. האם אכן באו אל משפחתה ובישרו את מה שליבה כבר אמר לה לפני שעה קלה, כאשר כוס הקפה שוב נשמטה מידה במרפסת. ואולי הלכו למשפחה אחרת באותו הבניין. היא כבר לא תדע. ליבה לא עמד בזה שוב ומסר את נשמתה לבורא באותו הרגע. דום לב. לבה דמם והיא נשמטה על הרצפה. המראה האחרון שחלף במוחה היה של אביה המחנך שגידל את ילדיו על "שתי גדות לירדן", והשאיר מורשת של "אף שעל". אביה שלה, שילדיה כה אהבו ותמיד ציטטו את שלמדו ממנו. האב הנערץ, קצין צה"ל מוערך ומופת לדורות של נערים ישראלים, השאיר לה מורשת שלקחה ממנה את בנה הבכור, את חייה שלה, ולעולם היא כבר לא תדע אם המורשת הזו לקחה ממנה גם את בנה הצעיר, והותירה בסלון ביתה 3 יתומים צעירים.

להשאיר יתומים בפוטנציה

את האמא הבאה אפשר עדיין להציל. את היתומים הבאים אפשר עדיין להשאיר יתומים בפוטנציה ולא לגייס את אביהם למלחמה המיותרת הבאה. את החייל הבא, את האב השכול הבא, את הסבתא שקוברת נכד והיא מחזיקה בידיה את בתה ומסבירה לה שעליה להמשיך לחיות למען יתר נכדיה, את כל אלה עדיין אפשר להציל. אף שעל לא שווה את חייו של אדם. אף שעל. 12 משואות יודלקו הלילה בטקס שינעל את יום הזיכרון ויפתח את יום העצמאות ה- 64 של ישראל. עוד שנה חלפה, ומתים מהלכים בינינו גם היום, חוגגים את יום העצמאות, מבלי לדעת שהם הקורבן הבא של התאווה הלאומנית - "כל שעל על חשבון כל בעל". משפחתה של סגן הילה תשיא משואה לזכרה. מי מהלך בינינו היום וישיא משואה בשנה הבאה, לזכר ילדו שעדיין חי ולא יודע שהוא הבא בתור?

עוד שנה (מילים: אהוד מנור)

עוד שנה חלפה עוד שנה טרופה עשבים שוטים עלו בשביל ובגן רוח נאנח את התריס פתח ומכה בקיר הישן כמו קורא - הביתה, הביתה באה עת לחזור מן ההרים משדות זרים היום דועך ואין סימן הביתה, הביתה טרם רדת אור לילות קרים לילות מרים קרבים עכשיו לכאן עד עלות השחר מתפללת לשלומך שבויה באזיקי פחדים אני שומעת צעדים הביתה, הביתה כי עוד לא ניתן כל מה שהובטח לנו מזמן.

לתפארת מדינת ישראל

אם אלוהים נתן לנו "כל שעל", ובתמורה הוא מבקש מאיתנו "כל בעל", אזי סבי שבא ממחנה השמדה באירופה והשאיר על אדמת אירופה את הפיאות, הכיפה, הציצית, השטריימל והקפוטה - צדק. אלוהים שלי הוא אלוהי החיים, לא אלוהי המתים. אלוהים שלי לא עושה איתי חשבון וגובה בתמורה לאדמה את דם האדם. שום אלוהים לא מספסר בדם בתמורה לאדמה. אלוהים כזה לא קיים אלא רק במוח מעוות המקדש אדמה עם חשבון אדם, ומכן לשלם תמורתה בדם. זו עת לחזור הביתה, הורים אל ילדיהם, ילדים אל הוריהם. את המשואה הבאה אני לא רוצה שאף אחד ידליק. לא בישראל, ולא בפלשתין. הביתה. הביתה. כל עוד לא ניתן, כל מה שהובטח לנו מזמן. הביתה. די. שלום.