ניתן להניח, כי העיתוי בו בחר בג"ץ לפרסם את פסק דינו בנושא הגיורים לא היה מקרי: ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שביניהם גם לא מעט מבין עולי חבר המדינות, וערב יום העצמאות, בו יוענק פרס ישראל לרב
חיים דרוקמן, שעמד בראש מערך הגיור הממשלתי והיה קורבן להשתלחויות אישיות עליהן עומד השופט
אליקים רובינשטיין.
במישור המשפטי, בג"ץ מתערב-בלי-להתערב בצורה הברורה ביותר שניתן. אומנם השופטים החליטו שלא להוציא פסק דין מערכתי, אשר יאסור על בתי הדין הרבניים לבטל בדיעבד גיורים של בתי הדין המיוחדים, אך הם אומרים במפורש שהם מקווים שמקרים כאלו לא יישנו. המשמעות חד-משמעית: אם זה יקרה - בג"ץ יתערב ויבטל את הביטולים. רובינשטיין מסביר עמדה זו בנימוק משפטי-פורמלי (עניינם של המתגיירים הספציפיים הוסדר וביהמ"ש העליון אינו עוסק בסוגיות תיאורטיות), אך מותר לשער שהוא לא רצה למתוח את החבל עם הציבור החרדי עד לנקודת של קריעה.
משום שזו הנקודה המרכזית, לה רומז רובינשטיין בשורה וחצי בלבד: מדובר במאבק בין התפישה החרדית הקיצונית והמאובנת לבין התפישה הדתית-לאומית המכירה במציאות. זהו מאבק בין מי שרוצים להשתלט על כל פיסה אפשרית בחיי המדינה, לבין מי שבמובנים רבים מנהלים מלחמת מאסף לשמירה על מתינות ושפיות. זהו מאבק בין מי שלא אכפת להם מגורלם של אחרים, לבין מי שזוכרים את כללי היסוד היהודיים של "ואהבתם את הגר" ושל "ואהבת לרעך כמוך".
רוב מוצק לדיינים חרדים בבתי הדין הרבניים יש כיום רוב מוצק לחרדים, שחלקם מכירים במדינה רק בדיעבד וחלקם אולי אפילו - בסתר ליבם - כלל אינם מכירים בה. הדיינים מתמנים כיום בראש ובראשונה בידי ש"ס, תנועה שהקיאה מקרבה את הרב
חיים אמסלם אשר העז לתמוך בגיורים של הרב דרוקמן (וגם לקרוא לחרדים לעבוד ולהתנגד לאפליה הגזענית בעמנואל). רוב המינויים הם פרי דילים בין ש"ס לבין המפלגות החרדיות האשכנזיות - אגודת ישראל ודגל התורה - ורבנים חובשי כיפות סרוגות כמעט ואינם מצליחים להשיג דריסת רגל בבתי הדין וברבנויות הערים.
התוצאה היא בתי דין קיצוניים, המתעלמים ממצוקתם של מאות אלפי עולים שאבות-אבותיהם היו יהודים, ושרק הרדיפות הקומוניסטיות הביאו לכך שמבחינה הלכתית הם אינם יהודים. הם כבר אזרחים ישראלים, הם משרתים בצה"ל, עובדים ומשלמים מיסים - כך שאין להם שום טובת הנאה מכך שיתגיירו. הם רוצים להיות יהודים, כי זוהי חזרה לכור מחצבתם ומשום שהם קושרים את גורלם בעם היהודי.
החרדים אומרים, שאי-אפשר לקבל אותם משום שהתחייבותם לשמור מצוות - חלק בלתי נפרד מהליך הגיור - היא מהפה ולחוץ. על כך עונה הדיין הבכיר הרב שלמה דייכובסקי, חרדי בעצמו אך בעל כתפיים רחבות ולב רחב לא פחות, בפסק דין שמצטט רובינשטיין: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אם הגר מתחייב לקיים מצוות - לא צריך להיות בוחן כליות ולב, ובוודאי שלא צריך להיות בלש, ויש להסתפק בהתחייבות זו ולקבל אותו.
המדינה צריכה לעקוף את עובדי המדינה בתי הדין המיוחדים לגיור הוקמו משום שהתברר שאי-אפשר לסמוך על בתי הדין הרבניים-החרדיים. התחכמו דיינים אלו ומצאו להם פירצה: הם סירבו לרשום לנישואין את הגרים או את ילדיהם. המצב נעשה כל כך חמור, עד שהרב שלמה עמאר - באומץ רב ובאחריות רבה - נאלץ ליצור מסלול עוקף של רושמי נישואין מיוחדים. בצדק מעיר רובינשטיין, שזהו מצב אבסורדי מאין כמותו, בו המדינה יוצרת דרך שתעקוף את עובדיה-שלה הממרים את פיה.
קרוב לוודאי שפסק דינו של בג"ץ לא יהווה סוף פסוק. מן הסתם שוב יישמעו חרפות וגידופים ברחוב החרדי (במיוחד ב"יתד נאמן" של דגל התורה, המתמחה בלשון הרע מסוג זה), כאשר הפעם הכתובת הראשית תהיה רובינשטיין חובש הכיפה. מדובר במאבק תרבותי על פניה של המדינה - לא פחות מכך, ובוודאי שבית המשפט העליון אינו יכול ואף אינו רשאי להכריע בו. אך לפחות מבחינה משפטית, התמרור ברור ביותר: עד כאן. מי ששוב ייתקל באטימות הלב ובקשיות העורף של בתי דין רבניים, יעלה לציון ומשם תצא תורה.
