אני ריאלי, עם עיניים פקוחות, וממש לא איכפת לי אם מי שלא מבין את המציאות בה הוא חי – יתייפייף ו"יסביר" לי שאני אנטי, שונא טוב וסולד משמחה. בעיקרון, אני דווקא בעד חגיגות ופטריוטיזם... אבל לא כשזה אינפנטיליזם.
ידעתי שתמיד אחרי ערב שבת באה השבת, ואחרי החגיגות להמונים שכל מטרתם של המנהיגים להשכיח את המציאות העגומה בה אנו מתבוססים – נקום בבוקר עם הנגאובר בדיוק כאילו השקו אותנו ערב קודם בסם אונס והמון אלכוהול.
רגע אחרי הטקס שנאנסנו לראות במרכזו אם בוכייה וכואבת שזה עתה איבדה את בתה על אותה רחבה, אחר-כך תרמנו לכל מיני זמרי סלב סכומי עתק למילוי קופתם הסטנדרטית לימי משתה המוניים, ולבסוף הנעמנו כרסינו מבשרים נוטפים על האש... הגיע בוקר חדש.
הבוקר היה חדש, אבל זמירותיו ישנות – ואין זכר לכל דברי הרהב של המקשקשים עצמם לפני האומה המסוממת מ-64 שנות עמידה איתנה "למרות אויבינו"... בלה... בלה...
חוצפה ישראלית במיטבה בבוקר יום העצמאות נסעתי רק שני קילומטר כדי לחזור למציאות... זו שאתם ממאנים לזכור שהיא האמיתית: אני עומד אחרי שישה רכבים ברמזור אדום, והנה מתחלף האור לירוק. הרכב הראשון והשני הצליחו איכשהו להתייחס לאור ולאחרים מאחוריהם... וגילגלו עצמם בכזו איטיות, עד שלרכב השלישי כבר היה אור אדום. אבל יש גבול לאיפוק. הרכב השלישי, הרביעי, והחמישי... המשיכו ועברו את הצומת באור אדום. חוצפת אותו נהג ראשון הסעירה עצמותיהם עד כלות... ורק אני... עצרתי. מבקש תו נהג מצטיין...
אבל שתי דקות לאחר מכן, שני רחובות ליד. עצרתי ליד בניין והמתנתי שזה שהסעתי יחזור ונמשיך בדרכנו. שניות לאחר מכן נעצר לא רחוק ממני רכב אחר, הנהג יצא והשאיר את אשתו ושני ילדיו ברכב, והלך לסדר ענייניו. שיגרתי? אבל שימו לב היכן עצר: בצמוד לרכב חונה, ומטר לפני צומת טי שאין כלי רכב אחר יכול לעבור בצומת כל עוד ימשיך הנ"ל לעמוד שם. מיד החלו צפירות נהגים שביקשו לעבור בצומת - והנהג איננו. אשתו יצאה כועסת: "תצפרו... תצפרו חזק יותר..." הטיחה בהם כועסת. האישה נכנסה למושב הנהג והזיזה מעט את הרכב, לא במי יודע איזו מומחיות, והנהגים התחילו לעבור לאט-לאט כדי לא לפגוע ברכב שלא ממש פינה את מסלול הנסיעה.
אני יודע... שום דבר מיוחד... ואני גם יודע שזוהי רק ההתחלה. כי מיום ראשון, כאשר נשכח כולנו שהיה למדינה יום הולדת בו היללנו אותה ואת עצמנו עד בלי די ממשיכים החיים כרגיל.
מציאות שמנסים לטשטשה המנהיגים בישראל ימשיכו להתעלל בנו. אנחנו נמשיך לחשוב שיורד גשם בקיץ.
את כבודנו, שכבר איבדנו מזמן, נפנה לאפיקים משתלמים יותר. לגניבה, להונאה, לרמאות ולכל מה שיכול להביא כסף, ואם אפשר - הרבה כסף.
אז תגיע התקשורת, ותרים שוב את
דפני ליף, ויחד יבקשו מכולם לצאת לרחובות כדי לזעוק: "העם דורש צדק חברתי", ואחרי זה נתחיל לשלם ביוקר. על הכל. כי טרם נמצא מנהיג ישראלי מושחת אחד – פראייר.
נ.ב. מציאות זו, שרבים מנסים לטאטא מתחת לחיינו, מנסה אני לומר בימים אלה בפרהסיה עם מגאפון רב-עוצמה ביד, ולב חדור זרימת דם מואצת. נשמע פתטי. מתאים אולי לסיפורי דון קישוט. אבל האופציה של לשבת רגל על רגל ולחשוב ש"הכל בסדר", ממש לא עוברת אצלי את סף האינטליגנציה הקיומית.
רוצים טיפ יומי? אז זה אחד הטקסטים שאומר ביום ראשון בבוקר לאלפי נהגי ישראל באחד הכבישים הפקוקים בישראל: "רוצים לנסוע שעה אחת מחיפה לתל אביב? החליפו את 40 שרי הממשלה ב-40 רכבות חדשות, בשתי מסילות מקבילות, וקיבלתם תמורה כפולה: גם מאבק בשחיתות והמושחתים, וגם צעד ראשון לכיוון העשייה המבורכת שהייתה צריכה להתבצע לו היו לנו מנהיגים אמיתיים".
