דמעות הקרח של קריסטינה

במלאת שלושים שנה לתבוסה הצבאית של ארגנטינה במלחמתה בבריטים כדי להשיב לעצמה את השליטה באיי פולקלנד, פתחה קריסטינה קירשנר נשיאת ארגנטינה במסע דיפלומטי חובק עולם וחסר תקדים בעוצמתו במטרה להניע תהליך של משא-ומתן עם ממשלת בריטניה, שבסופו תיקבע הריבונות על האיים. מאתיים האיים הקרויים בספרדית המלווינאס שבדרום האוקיאנוס האטלנטי, משתרעים על שטח כולל של 12,173 קמ"ר, מצויים במרחק של 480 ק"מ מזרחית לאדמת ארגנטינה, ובהם חיים פחות מ-4000 תושבים ויותר מ-680 אלף ראשי צאן. האיים והסביבה הימית הדרום אטלנטית חשובים בשל היותם מקור פוטנציאלי של אוצרות טבע, ובכללם נפט, דייג ורזרבות אדירות של מי שתייה משובחים. האיים התגלו במאה ה-17 על-ידי ספנים מהציים של הולנד, צרפת, בריטניה וספרד אשר ביקשו להשתלט על חלקם ולנסות ליישבם, עד שבתחילת המאה ה-19 נחתמו אמנות שהשאירו את האיים בשלטון ספרד. ב-1811, לאחר שנחתמו ההסכמים, עזבו הספרדים את האיים. ב-1816 הכריזה ארגנטינה על עצמאותה מספרד, וממשלתה, כיורשת הכתר הספרדי, שיגרה לאיים ב-1820 משלחת ימית, שאליה צורפו מספר אזרחים שהתיישבו באיים. חלפו 13 שנה, וב-1833 כבשו הבריטים את האיים. הכוח הצבאי שהשתתף במבצע הניף את דגל בריטניה, שעודדה קבוצות מתיישבים, ברובם ממוצא סקוטי, להתיישב בחסותה בשני האיים הגדולים סולדד וגראן מלווינה, שם נקבע נמל סטנלי כעיר הבירה. הבריטים רואים באיים ובשטחים הימיים הסובבים אותם טריטוריה ש"מעבר לים". ואילו ממשלות ארגנטינה ואזרחיה טוענים לאורך שנים כי מעולם לא ויתרו וגם לא יוותרו על האיים וכי ריבונותם עליהם מעוגנת במשפט הבינלאומי. האיים הם אזור אחד מ-16 השטחים בעולם הכלולים ברשימת האו"ם כשטחים הלא אוטונומיים שבפיקוח הוועדה לדה-קולוניזציה.

ארגנטינה נלחמת באימפריאליזם הבריטי

ב-1982 מונה גנרל ליאופולדו גליטיירי לנשיא ארגנטינה על-ידי חבריו לדיקטטורה הצבאית. חרף שכרותו הכרונית ובורותו בנושאי המשק המקומי, הטילו עליו חבריו הגנרלים לשקם את כלכלת המדינה. כצפוי, נכשל גליטיירי במשימה, והמונים מילאו רחובות וכיכרות ותבעו להדיח אותו ואת חברי החונטה הצבאית. גליטיירי החליט אז לפעול, ומקץ 149 שנות שלטון בריטי רצוף באיים, הוא פתח במלחמה להחזרת האיים לארגנטינה. התרגיל התעמולתי שלו שהיה בבחינת צעד נואש לפיזור ההפגנות, הצליח מעל ומעבר, והמפגינים נגדו הוחלפו בן יום בתומכים במאבקו לשחרור האיים הרחוקים. גליטיירי הכתיר את עצמו גם כרמטכ"ל המערכה. הוא שיגר כוחות קומנדו שהשתלטו על בסיס צבאי בריטי קטן והכניעו את המושל שהתגורר בו. ב-2 באפריל 1982 הגיבה ממשלת בריטניה בראשות מרגרט תאצ'ר במהירות. מעמדה הפוליטי של תאצ'ר היה בירידה, והיא עודדה את הפתיחה במלחמה כדי להגדיל את סיכוייה להיבחר לכהונה נוספת בתפקידה. האיים וסביבתם הפכו לשדה קרב שאליו שיגרו בריטניה וארגנטינה ספינות קרב, צוללות ומטוסים. ארגנטינה, שזו הייתה מלחמתה היחידה במאה ה-20, שלחה לקרב כ-13 אלף חיילים. מלבד קומץ טייסים, היו חייליה מגויסים חדשים שלא ידעו להפעיל את הציוד המיושן של צבא ארגנטינה ושקעו בשלג ובבוץ, ללא ביגוד ומזון מתאימים. לעומתם, שלחו הבריטים לקרב חיילים מאומנים ובעלי ניסיון קרבי. הגנרלים הארגנטיניים שמונו למפקדי חזיתות בחיפזון וללא תכנון, לא הצליחו לתאם את הפעולות המבצעיות, ונכחו חיש מהר בנחיתותם מול הבריטים. בתום 41 ימי לחימה במספר חזיתות, הובסה ארגנטינה. אחרי 74 ימים הכריזה בריטניה על כניעתם של כוחות ארגנטינה והחזירה את החיילים השבויים לבואנוס איירס. ארגנטינה איבדה במלחמה 746 חיילים ובריטניה - 265, כאשר בקרבות כמעט שלא נפגעו האזרחים תושבי האיים. גליטיירי ביקש סיוע מנשיא ארה"ב, רונלד רייגן, בחושבו כי האמריקנים יגמלו לארגנטינה על שיתוף הפעולה שלה במלחמתה בתנועות גרילה במרכז אמריקה. אך ארה"ב התייצבה לצד בריטניה, וכמוה גם צ'ילה שפתחה את בסיסי האוויר והמודיעין שלה בפני הכוחות הבריטיים. במקביל, ממשלת הגנרלים הימנית-קיצונית של ארגנטינה, שחבריה כלאו שלא כדין, עינו ורצחו אלפי פעילי שמאל, ביקשה סיוע מברית-המועצות, קובה, אנגולה ולוב. בריה"מ הבטיחה לארגנטינה משלוח של 100 ק"ג של אורניום מועשר, שליט לוב דאז מועמר קדאפי שלח מטוס עם נשק קל ובינוני מכל הסוגים, ופידל קסטרו פתח במסע תעמולה קולני לטובת "ארגנטינה הנלחמת באימפריאליזם הבריטי". ברזיל הגבירה את מאמצי הפיקוח שלה על התנועות של צבא בריה"מ, על-מנת למנוע השתלטות סובייטית על האזור הדרום אטלנטי. במהלך המלחמה יזמה בריטניה מפגש של ראשי מדינות לתמיכה בעמדתה, שנערך בוורסאי שבצרפת בהשתתפות נציגיהן של ארה"ב, גרמניה, איטליה, צרפת וקנדה, ובו הוחלט על צעדי ענישה נגד ארגנטינה. הכישלונות הצבאיים והמדיניים של ארגנטינה פורטו בדוח החקירה ב-17 כרכים שכתב הגנרל הארגנטיני רטנבך. הדוח נחשב עד לאחרונה לסודי, והותר החודש בבואנוס איירס לפרסום. במקביל לפרסום, הופיעו בלונדון ובבואנוס איירס עשרות ספרים המתייחסים לראשונה למלחמה על השליטה באיים. נראה כי נשיאת ארגנטינה קריסטינה קירשנר פונה עתה, משיקולים פוליטיים פנימיים מובהקים, למימוש תביעתה של ארגנטינה על האיים שבדרום האטלנטי. קירשנר שנבחרה לנשיאות ברוב קולות, מאבדת כמעט מדי יום שליטה על הנעשה בארגנטינה הנתונה במשבר כלכלי עמוק. היא ביטלה סובסידיות לדלק ולחשמל, אינה משתלטת על שרים ועוזרים שחלקם נתפסים בביצוע מעשי שחיתות ואינה מצליחה להעניק לאזרחים ביטחון אישי מינימלי נגד מעשי רצח לצורכי שוד של רכושם הפרטי וכספיהם של אזרחים תמימים. ארגנטינה נעזרת למאבקה הדיפלומטי הנוכחי בפסקי-דין של המשפט הבינלאומי, בכ-40 החלטות של האו"ם בנושא הקולוניאליזם ובפניות לאישים לתמוך במו"מ עם בריטניה, ביניהם שישה מדינאים חתני פרס נובל לשלום מארבע יבשות. נשיאת ארגנטינה ביקשה מראשי המדינות שהתכנסו לפני שבועיים בעיר קרטחנה שבקולומביה לוועידת ארגון מדינות אמריקה בראשות הנשיא האמריקני ברק אובמה, להכיר בצורך בניהול מו"מ על עתיד האיים. הצעתה לא נכללה אף בנוסח הפושר של החלטות הוועידה, וארה"ב וקנדה הודיעו כי הן רואות במחלוקת על האיים סכסוך בילטרלי שאין בכוונתם להתערב לפתרונו. לעומת המבול המילולי של נשיאת ארגנטינה, מנצל ראש ממשלת בריטניה את האירועים לציון 30 שנה למלחמה בהכרזות תקיפות כי מדינתו אינה מעוניינת כלל במו"מ וכי לא תזוז מעמדתה אפילו ס"מ.

ארגנטינה ובריטניה הכריזו כי אין לראות את פתרון הסכסוך במלחמה נוספת

במלחמה על איי המלווינאס איבדה ארגנטינה 99 מטוסים, 5 ספינות קרב ואת ספינת הדגל הענקית שלה "בלגרנו". בריטניה איבדה אוניית מסע, 5 ספינות קרב, 34 מטוסים ו-11 הליקופטרים. הממשלות בארגנטינה שנבחרו אחרי המלחמה האבודה בבחירות דמוקרטיות, דואגות לקיים את הצבא על אש קטנה בכל הקשור לכח אדם ולציוד. ממשלת בריטניה אף היא מבצעת תהליך של פירוק הצי המלכותי המפואר שלה מטעמי חיסכון בתקציבים. מאז שחודשו היחסים הדיפלומטיים בין ארגנטינה לבריטניה ב-1990, מוצב באיים כוח של 1500 חיילים ושלוש ספינות קרב. כעת, כאשר נשיאת ארגנטינה חידשה את המאבק הדיפלומטי, משגר מדי פעם ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון משלחות צבאיות לאזור ופוקד לערוך שם תוכניות עתידיות לחיפושי נפט במים הסמוכים לאיים. הקלפרס, כפי שקרויים כ-4000 תושביו של האי הגדול סולדד ומספר נמלים הסמוכים אליו, מנסים כיום לנהל את חייהם בשלווה, במסגרת האוטונומיה החוקתית והאזרחות הבריטית המלאה שהוענקה להם אחרי מלחמת המלווינאס. הם נהנים מתעסוקה מלאה, ללא מחסור בדיור, ומחינוך יסודי ותיכוני חינם, כאשר ממשלת בריטניה מעניקה לבוגרי התיכון החפצים בכך מלגות נדיבות למחייה ולשכר לימוד במכללות שבלונדון. הקלפרס מתפרנסים ממכירת זכויות דייג, מגידול כבשים לצמר משובח, מיצוא בשר של מיני חיות ציד שהצליחו לבייתן וממכירת מטבעות ובולים לתיירים. בהיעדר בתי קולנוע ותיאטראות, הם מתכנסים מדי שבוע באחד משלושת הפאבים, מתלוננים על היוקר הכרוני של הפירות והירקות (מחירה של בננה בודדת הוא למעלה מ-15 דולר אמריקניים), ובעיקר חולמים על חלקם ברווחים העתידיים מהפקת הנפט בסדר גודל של 500 אלף חביות ביום הצפויות מקידוחים המתוכננים לעתיד. מקץ תשעה דורות של התיישבות בריטית, הם רואים את זיקתם לבריטניה כדבר מובן מאליו. תושבי האיים אינם שומרים טינה לארגנטינה או לארגנטינאים. הסכסוך בין בריטניה ובין ארגנטינה ומהומות הפוליטיקאים הם מחוץ לחיי השגרה המונוטוניים בכפר הדרום אטלנטי, שאפילו משחק בינגו סוער של סוף שבוע אינו מצליח להפר.