איחולי למדינת ישראל בפרוס שנתה ה-65

ביום העצמאות ה-64 התוודעתי פעם נוספת למכתביה של הטייסת הראשונה בחיל האוויר, סגן זהרה לביטוב ז"ל למי שהיה ארוסה שמואל קויפמן ז"ל. הספר כ"זהר הרקיע: חייה וכתביה של זהרה לביטוב" יצא לאור לאחרונה בעריכת עופר רגב בהוצאת פורת. המהדורה הראשונה כבר יצאה לאור ב-1951. אל כתביה התוודעתי פעם ראשונה בשנת 1952 כתלמיד לקראת סיום לימודיו בבית הספר מקווה ישראל. מחנכי, שהיה מודאג מדעותי הפוליטיות בנושא הישראלי-ערבי, ביקש ממני לעלות לשיחת רעים עם המנהל המיתולוגי של בית הספר אליהו קראוזה, שגר בבית הספר וכבר למעשה לא היה המנהל בפועל בפועל. אליהו קראוזה היה מאוד חולה. כשנכנסתי הבחנתי, שעל השולחן היה עיתון יומי בשם "הַבֹּקֶר". הוא נאלץ לאחוז בידיו זכוכית מגדלת כדי לקרוא, לכן ביקש ממני שאקריא לו את העמודים הפנימיים של העיתון, שהוקדשו באותו יום לזוהרה לביטוב. אחרי שסיימתי להקריא את הקטע המבוקש, לחש לי: ראה ידידי, כמה דחסה בחורה זו לחייה במשך פחות מעשרים ואחת שנים - אהבות גדולות, מוות של אהובים בקרבות ובתאונות אימונים. המוות, השכול והצער אינם רוצים להרפות ממנה. זהרה מצאה את מותה כטייסת, טרם מלאו לה עשרים ואחת שנים, כשמטוסה נתקל בקיר בחומה של מנזר המצלבה בירושלים. לכן חשוב לי - וכאן אליהו קראוזה מניח ידו על כתפי - ביום העצמאות הרביעי למדינת ישראל לאחל לך, איתן, ולחבריך בכיתה: שמוות בשדות הקרב ירפה מכם. רק החיים שיחייכו לכם, וכל מה שאתם חולמים יקרום עור וגידים. השיחה שלשמה נשלחתי על-ידי מחנכי לא התקיימה. אך קשה לשכוח את המעמד המרגש, כאשר אני מקריא שעה ארוכה לאליהו קראוזה מעיתון "הבקר" וזוכה לברכה מנוסחת ברהיטות לשון מרשימה לקראת שנת העצמאות הרביעית של של מדינת ישראל. את הברכה הזו אני מבקש לשלוח למדינה גם אחרי ששים שנה. בפתחה של השנה ה-65. זהרה לביטוב נולדה בתל אביב בשנת 1927. ילדותה עברה עליה בקיבוץ קריית ענבים. משפחתה חזרה לתל אביב ותקופה קצרה גם גרה ברחובות. זהרה הייתה חניכה ב"שומר הצעיר", את לימודיה התיכוניים סיימה בבית החינוך בהנהלת טוני הלה, שלימים היה בית הספר תיכון חדש. בבית החינוך נרקמת אהבתה הראשונה לעמיחי קליבנר בן רחובות. אהבת הנעורים הראשונה נגדעה ביוני 1946 בליל הגשרים. עמיחי נהרג בפיצוץ בגשר א-זיו. קרב בו נהרגו 14 לוחמים. זהרה עצמה שהייתה אחות באותה פעולה ניצלה בנס ונפצעה רק בעיניה. עוד טרם הפעולה בגשר א-זיו זהרה כבר משרתת בפלמ"ח בהכשרה בעין חרוד. למרות פציעתה היא חוזרת להכשרה. להכשרה זו מסופחת מחלקה ירושלמית, בה היה חבר שמואל קויפמן. בין זוהרה ושמואל נקשרים קשרים והם מחליטים להתחתן. אך גם לאהבה הזו ארב השכול. כשנה לאחר נפילת עמיחי קליבנר בגשר א-זיו נהרג שמואל קויפמן במאי 1947, קשה לקרוא בספר את השורות, המבטאות את יגונה של זהרה, כשנודע לה כי שמואל קויפמן, איתו ביקשה להקים משפחה, נהרג. החיים חייבים להימשך. זוהרה נוסעת לארה"ב ומתקבלת ללימודי רפואה, אותם קטעה כדי להצטרף לקורס טיס של חיל האוויר בקליפורניה. ביוני 1948 היא סיימה את הקורס המזורז וחזרה לישראל כטייסת תובלה לנגב הנצור ולירושלים הנצורה. ידידה, שהיה איתה בקורס בקליפורניה, אמנון ברמן, נהרג כשמטוסו הופל. תקופה קצרה לאחר מכן ב-3 באוגוסט 1948 זוהרה לביטוב מוצאת את מותה, כשמטוסה שהמריא ממנחת המטוסים בשכונת רחביה התנגש בקיר החומה של מנזר המצלבה. הספר "חיי זהרה וכתביה" התפרסם כבר בשנת 1951 והשנה זכה למהדורה חדשה. הספר כולל את מכתביה לשמואל קויפמן בחייו וגם מכתבים, שהמשיכה לשלוח לו אחרי מותו. לפנינו ספר של נערה ישראלית, שבכעשרים ואחת שנות חייה דחסה אהבות גדולות, עשייה ללא לאות למען החברה בה היא חיה ולמענה גם נתנה את חייה. אני חזרתי לספר הזה ביום העצמאות השנה, כאשר מלווה אותי הברכה של אליהו קראוזה, שהמוות והשכול כבר ירפו מחיי הדור הצעיר במדינת ישראל.