ישנה תפישה שלטת בקרב מנהיגי המדינה, כי ארצות הברית היא ידידה של ישראל. החברה הכי טובה. האחות הגדולה. אפילו בקרב המוסלמים גישה זו רווחת. אנחנו השטן הקטן, ארה"ב הגדול. זה נמשך כבר דורות, הקשר הזה. ערכים, דת, תרבות - כולם כביכול משותפים.
נניח את המדיניות האמריקנית בנוגע לשטחים, בנוגע לירושלים, בנוגע לפלשתינים, בנוגע לאירן - הכל אינטרסים. וזה בסדר, ככה זה מדיניות חוץ. יום השואה, וושינגטון. הנשיא אובמה מבקר במוזיאון השואה, ומודיע על מינוי, לקוני למדי, של סמנתה פאוור לראשות הוועדה למניעת זוועות.
אותה פאוור, בעברה הלא רחוק -
2008, הציגה פתרון פשוט לסכסוך הישראלי-ערבי, במקרה בו הסרבנות הישראלית תימשך - פלישה צבאית. ביום השואה, להודיע על מינוי שכזה, מסתבר שאין גבול לציניות.
סכין בגב האומה שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, החליט לקבל את מדליית החירות מאותו נשיא אמריקני. אם שני קודמיו בתפקיד ביזו את מוסד הנשיאות - אחד בגלל מעילות כספיות, השני בגלל חוסר שליטה ביצר, הנוכחי חוטא בחטא ההיבריס. היוהרה, רדיפת השררה, מביישת את המדינה.
ההתייחסות הפטרונית לעצומה לטובת האסיר הישראלי בארה"ב, ג'ונתן
פולארד, לא מוסיפה לו כבוד. אם כבר נשיא מדינת ישראל כל-כך דואג לקבל מדליית חירות, שייתן אותה לאסיר, שאומנם לא יקבל חירות - אבל לפחות מדליה...