אני מודה כאן קבל עם ועולם: אני מתעב ולא סובל ערבים. לכן, לא מובנת לי הדחיפה הזאת של התקשורת את האויב הערבי לקדמת הבמה. מנסים לטשטש גבולות בינינו ובינם, ומשחקים לנו בבלוטות הרגש. במקרה שלי, הבלוטה היחידה שעובדת כשמדובר בידיעה על האויב הערבי היא בלוטת הרוק, ואני כמעט מקיא כשזה עובר למשחק ברגשות שלי על-ידי העיתונאי השמאלן התורן.
התאונה בכפר זרזיר בצפון והציפייה שנביע הזדהות עם הכאב של המשפחה, היא צביעות בהתגלמותה. מנסים למכור לנו אמפתיה לנפגעת ערבייה, רק שנגלה סימפטיה. עלי זה כבר לא עובד. כשקורות תאונות אצלנו או פיגועים או כל מיני מרעין בישין, אצל האויב הערבי חוגגים. מחלקים סוכריות וזורקים אורז ברחובות לאות חגיגה.
עיתונאים שמאלנים מתועבים מכריחים אותנו לאהוב את האויב באובססיביות, אפילו שבתוכנו אנו לא מרגישים שום הזדהות עם סבלה של משפחה ערבית - וזה הדדי, האמינו לי. ערבים שמחים לאידנו בכל הזדמנות, ואני דוגל בעין תחת עין ובשן תחת שן במקרה זה ובאחרים.
אונס מחשבתי כפוי אני מודה ומתוודה: כמו רבים מחבריי המחזיקים בדעה דומה, עברתי אונס מחשבתי, הונאה מתמשכת וכפייה אגרסיבית וירטואלית ומורלית על-ידי מחבלי התקשורת, לאהוב את האויב ולהזדהות עם מצוקותיו, וקשה למחוק את סימני האונס הניכרים היטב על בשרי.
מציגים את חיילי צה"ל כקלגסים הבאים באישון לילה לעצור מחבל, ובסאב-טקסט אתה שומע את אוהד בן חמו מהערוץ האנרכיסטי 2 מצפה מאיתנו שנזדהה עם סבלה של המשפחה הערבית ולא חשובה העובדה שבבית ישן מחבל מסוכן. זה לא חשוב מספיק, כנראה.
נוכחות ערבית מעיקה למרות הניסיון המלאכותי לערבב ערבים ויהודים כאזרחי אותה מדינה, לא איכפת לי מה קורה לערבים. לא מעניינות אותי שמחותיהם וצרותיהם. אני לא מזדהה איתם. להפך, נוכחותם בארץ רק מעיקה על כולנו וזוללת את כספינו מבלי לתת תמורה כלשהי. אי-אפשר לכפות איכפתיות והזדהות באופן מלאכותי, ולא תעזור כל הצביעות בעולם, זה לא יידבק בי.
אני גם לא מצפה שיהיה להם אכפת מאיתנו, כי ברור שהם מרגישים אותו דבר כלפינו. אני יודע שיש עוד אנשים שכאשר הם שומעים "שני אנשים נהרגו בתאונה", אוזניהם מזדקפות בעניין ואחרי שהם מבינים שמדובר בערבים, מאבדים עניין, מקפלים ומהדקים חזק את רגש השתתפותם, אוספים את הזעזוע, משליכים אל הפח הקרוב ומממשיכים הלאה.
