כשאנו קוראים את תחילתה של פרשת השבוע, פרשת אמור, אנו ניצבים בפני אתגר קשה, שכן הפרשה מציגה במפורש תמונה של אפליה ממשית, ומדירה בעלי נכויות מעבודת המקדש. התורה אומרת שכל איש מזרע אהרן "אשר יהיה בו מום - לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" [ויקרא כ"א, י"ז]. הפרשה ממשיכה ומפרטת מומים שונים, וקובעת שכהן בעל מום שיעבוד עבודה חילל בכך את הקודש. האם עלינו להסיק מכך שהתורה מכוונת אותנו לגילוי יחס מפלה כלפי אנשים אלה?
ובכן, התשובה הראשונה היא שאין להסיק מעבודת בית המקדש על כל מציאות אחרת. בבית המקדש הושם דגש על ההידור החיצוני, בהיותו המרכז העולמי של עבודת ה' וגולת הכותרת של מוסדות האומה. מכאן נובע ההכרח לדאוג שכל הרואה את ההיכל ואת הכהנים בעבודתם, יתפעל ויתפעם, יוצף בתחושות של התרוממות נפש וישאב מלוא חופניים גאווה יהודית. כל הקורא את תיאורי המשכן בספר שמות, את תיאורי ירושלים ושכיות החמדה של המקדש בתהילים ובספרי הנביאים, ואת תיאור חז"ל על בית המקדש ששוכלל בידי הורדוס [בבא בתרא, דף ד', עמוד א'], אינו יכול שלא להתרשם מהפאר החיצוני במקדש, וזאת על-אף שהחיצוניות בוודאי לא הייתה המרכיב העיקרי במקדש.
פאר חיצוני משתנה עם הזמן פאר חיצוני הוא גורם המשתנה בהתאם לתפישות
האדם והחברה. בתקופה בה בעלי מום זכו ליחס של זלזול, ובימים בהם רווחה התפישה שהפגם הגופני משקף חיסרון רוחני פנימי, היה הכרח בכך שמשרתי ה' בהיכלו יהיו חפים מכל פגם. ראוי לזכור, כי בימי קדם היוותה המגבלה הגופנית מחסום בפני תפקוד נורמטיבי בחברה במגוון היבטים רחב. די אם נציין שכל מגבלה משמעותית מנעה יכולת השתכרות, ודנה את האדם לעוני ולתלות גמורה באחרים. התורה רצתה שעולה הרגל וכל המבקר במקדש יספרו לדור אחרון על הר ציון "משוש כל
הארץ" [תהילים מ"ח], ולשם כך נדרשה ההקפדה על השלמות החיצונית, גם זו הגופנית.
ואכן, כאשר מדובר על תפקידו העיקרי של הכהן לאחר החורבן - נשיאת כפיים, אנו מוצאים שורה ארוכה של פוסקים שציינו שאין להקיש מעבודת בית המקדש על ברכת הכהנים, והתירו לבעלי חיסרון גופני לשאת כפיים (ראו: "ילקוט יוסף", הלכות נשיאת כפיים, סימן י"ד). חז"ל קבעו שאם אנשי הקהילה רגילים למומו של הכהן, אין הדבר נחשב למום הפוסל אותו.
נמצאנו למדים שההרגלים הקיימים בחברה הם שקובעים באיזו מידה יש בעייתיות בפגמים גופניים, ומכאן שלאור השינויים המשמעותיים והמבורכים במעמדם של בעלי מוגבלויות, גם הבעייתיות החיצונית נמוגה. בדומה לכך, גם בעניין שליחי ציבור כתבו פוסקים חשובים כבר לפני למעלה מ-300 שנה שבעל מום יכול להיות שליח ציבור, ובעל "מגן אברהם" הסתמך בעניין זה על דברי המדרש [ויקרא רבה, פרשה ז']: "דרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים, שנאמר: קרוב ה' לנשברי לב".
איסורי תורה ומעשי חכמים באופן כללי יש לזכור, כי התורה מזהירה מפני יחס לא מכבד כלפי בעלי מוגבלויות גופניות. שתי מצוות לא-תעשה מופיעות בתורה בעניין זה: "לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול" [ויקרא י"ט, י"ד]. ישנם כמה מעשים של חכמים שמראים לנו על דרך החיוב כיצד יש להתנהג. בתלמוד הירושלמי [מסכה פאה, פרק ח', הלכה ט'] מסופר על ר' אליעזר בן יעקב שכאשר אירח אצלו אדם עיוור, הושיבו למעלה ממנו בשולחן, כדי שהכל יחלקו לו כבוד, ועל דרכו של ר' הושעיא הגדול לכבד את הרב של בנו שהיה עיוור [שם, הלכה ח'].
חז"ל לימדונו שהמראה החיצוני אינו מהווה מדד לטיבו של האדם, ובכך למעשה קבעו: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו" [אבות, פרק ד', משנה כ']. המחשה חדה ונוקבת לעיקרון זה נמצא בסיפור הידוע על ר' אלעזר ב' שמעון שפגש באדם מכוער, וכשל בדבריו ובהתנהגותו. ידו של המכוער הייתה על העליונה כאשר הוכיח את ר' אלעזר ואמר לו: "לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית" [מסכת תענית, דף כ', עמוד א'].
במקום אחר באותה מסכת [דף ז', עמוד א'] מובאים דבריו של אחד מגדולי התנאים, ר' יהושע בן חנניה, שהעיד מנסיונו האישי שהכיעור הגופני דווקא מסייע להצלחה הרוחנית. לדעתו, שלמות ויופי חיצוניים מסיטים את דעת האדם מעיסוק בחוכמה, ומביאים אותו לזחיחות דעת, יוהרה וקלות ראש. אפשר שגם משום כך היה משה רבינו בעל מום גופני, כפי שהבינו כמה מפרשים את הביטוי "כבד פה וכבד לשון". רצה הקב"ה ללמדנו ששלמות הגוף אינה תנאי למעלות הרוח, וכי בעל מום גופני יכול להיות הגדול שבגדולים.
בזמננו ברור לכל שבעלי מגבלות גופניות ראויים ליחס מכבד ושוויוני ככל אדם אחר, וכי אחריותם של היחיד ושל החברה לעשות את הדרוש כדי שתהיה להם נגישות ואפשרות לפעול ולהתקדם בכל תחום ובכל דרך. בכך נגשים הלכה למעשה את הכלל הגדול: "ואהבת לרעך כמוך".
