התפריט הצהל"י היה אצלנו די פשוט. אפשר היה לקרוא את זה על הלוח המוצב בכניסה לחדר האוכל כתוב בטוש מעשי ידי התורנית.
ביום ראשון נקניקיות (אז הולכים במקום זה לסטיקייה- שזה שילוב של נקניקיה וסטייק- שמכר לנו את אותה הנקניקייה במחיר סטייק), ביום שני דג (או ככה אמרו שזה) , ביום שלישי חזה הודו (או שככה לפחות היה כתוב בטוש על הקיר), ביום רביעי פרוסת בקר (המכונה גם סטייק סוליה), וביום חמישי- מצב רוח חופשי. לא פחות ולא יותר שניצל וצ'יפס.
יש מעט מאוד דברים שגורמים לחייל אושר ואחד מהם זה שניצל וצ'יפס. ליד הטבח מחלק השניצלים, עמד רס"ר הבסיס כשסרט ענוד לזרועו, ומולו ניצב לו תור ארוך של חיילים רעבים, שבמשך השבוע די ויתרו על האוכל, אך ביום חמישי אזרו אומץ והגיעו לשניצל השבועי, לזכות במנת האושר השבועית. למה שמרו את השניצל דווקא ליום חמישי? כנראה כדי שנספר להורים בבית שצה"ל מאכיל אותנו טוב. אימא רגועה זה פחות תלונות מצד ההורים.
בכל מקרה, לרזים שבינינו הספיקה מנה אחת, ולאלו שרצו יותר.
ובכן, הם נחלקו לשניים - או שהם נשארו רעבים או שהם היו מהמקושרים שקיבלו פעמיים. שניים, אבל מה עשו אלו שלא היו לא זה ולא זה? פשוט מאוד- נכנסו, אכלו, יצאו, ושוב פעם נכנסו. במקרים שבהם היה מדובר ברס"ר מבין עניין, היה צורך להמתין קצת יותר זמן. אבל העיקרון פשוט. מנה לכל חייל. המנה מוגבלת אבל התור לא מוגבל. תמיד אפשר לחדש אותו.
מבצע - מוגבל לשני פריטים ככה מחלקים לנו מבצעים. אתה קונה במבצע, אבל יש גבול למבצע. אז מה עושים? בדיוק מה שכולם עושים. קונים עשרה ומבקשים חמישה חשבונות שונים. אם רשת הקניות מקפידה גם בזה, הרי שתמיד אפשר לקנות שניים, לשים באוטו, ולקנות עוד שניים אחר כך. העיקרון פשוט. הקנייה מוגבלת, אבל התור לא מוגבל, תמיד אפשר לחדש אותו.
דיור לסטודנטים ולמה אני נזכר בסיפורים האלו? ערי הפיתוח על המפה. בהחלט כך.
יש למי מהם חדר מיון קדמי, יש לאחר תיאטרון, יש לזה רכבת, ויש לנו תיש. לא בעצם זה לא. הם גם זוכים להיות על המפה של עמותות ואגודות שונות. כפר סטודנטים ראשון ושני כבר קמו פה ושם ומסתבר שעוד היד נטויה.
בוקר אחד, קצת אחרי קריאת התרנגול או לפחות ככה זה נשמע בטלפון שלי, יצאתי כדרכי לתפילה. מול עיניי ניצבו בשורה גאה , כמה וכמה מובילים הנושאים על גבם קרוונים. בתחילה חשבתי שמדובר ביישום ההסכם של מפוני מגרון שיעברו אלינו. אבל לאחר בירור קצר הסתדרו הדברים.
מדובר בכפר סטודנטים שלישי שאמור לקום בעיר. וכבר עמלים אנשי ומנהיגי העיר לשווק להם את העיר כעיר ששווה לגור בה. אנו נהיה עיר של אנשי קבע, אומרים המסבירים ואני אשמח שמישהו מהם יסביר לי למה להיות שכן של איש קבע, זה יותר טוב מלהיות שכן של מורה? מלהיות שכן של עובד מדינה וסטודנטים צעירים. ומה עם אנשים צעירים כמוני?
למה אף אחד לא מתאמץ להשאיר אותי כאן? או שאולי כמו התור בצבא, בסופר, אני צריך לעזוב ואז לחזור כסטודנט? או שאני צריך להתגייס לקבע. רוצה להיות חבר של קבע בחברה להגנת הטבע.
