עושה רושם שדיסקין ודגן גמרו אומר לעשות כל מאמץ כדי למנוע מראש הממשלה ושר הביטחון להורות על תקיפה באירן, אך בדרך הברוטלית שבה בחרו לפעול, הם פוגעים באופן קשה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
שלוש אפשרויות מרכזיות עומדות כיום בפני ישראל והקהילה הבינ"ל בניסיונות לעצור את אירן במרוץ אל הפצצה: הרתעה, כפיה, ותקיפה. בעוד הרתעה מופעלת כאמצעי הגנתי כדי למנוע פעולה של היריב, הכפייה נועדה לעצור אותו מפעולתו או להכריחו לבטל פעולה שעשה. הרתעה אפקטיבית חייבת להיות מגובה ביכולת הענשה קשה במקרה שהיריב יחליט לפעול ונכונות לעשות זאת. ברור עם כן, שפגיעה בלגיטימיות של ראש הממשלה ושר הביטחון, מחלישה את ההרתעה ומצמצמת את מרחב הפעולה של ישראל.
גם לכפיה ישנם כללים ידועים והיא מגובה בד"כ באולטימטום ברור ומפורש הכולל מספר מרכיבים: א. דרישה ברורה ומפורשת מה נדרש מהיריב לעשות. ב. לוח זמנים מוגדר לביצוע. ג. נכונות אמינה להפעיל כוח במידה ויסרב למלא אחר הדרישה. עד לשלב זה לא הוגש אולטימטום ברור לאירן, אמריקני או בינ"ל, בדרישה שתפסיק את תוכנית הגרעין. במקום זה מנהלות ארה"ב ומדינות אירופה תהליך "נזיל" ולא מחייב של משא-ומתן המלווה בסנקציות כלכליות, שנועדו לשכנע את אירן להאט את תוכניתה.
בהיסטוריה הקצרה של הנשק הגרעיני, לא קיים מקרה שבו סנקציות כלכליות הביאו מדינה לבטל את תוכנית הגרעין שבה החלה. בכל מקרה, כפי שניתן לראות, הנכונות של ארה"ב ומדינות אירופה להחריף את הסנקציות על אירן ולהקשיח את המשא-ומתן, נובעת במידה רבה מחששם שישראל תצא למתקפה עצמאית שעלולה לגרור את האזור למלחמה. פגיעה באמינות האיום הישראלי, כפי שדגן ודיסקין עושים, מחלישה את נכונותם של ארה"ב ואירופה להתמודד עם האתגר, ועלולה באופן פרדוקסלי, לחייב את ישראל בפעולה.
ומה לגבי תקיפה? ישראל תקפה בשנת 1981 את הכור הגרעיני בעירק "אוסיראק". הפגיעות היו מדויקות והכור הושמד, אך תוכנית הגרעין של עירק לא הופסקה. האמריקנים נדרשו שוב למשימה ובמסגרת מבצע "סופה במדבר" בשנת 1991 הותקפו שני מתקני גרעין שהיו ידועים. הפגיעות היו טובות והמטרות הושמדו, אך לאחר המלחמה נחשפו 20 אתרים נוספים ע"י פקחי האו"ם שעליהם לא היה ידוע. התברר שהעירקים היו הרבה יותר קרובים לייצור פצצה ממה שהעריכו ויתכן שהיו מספיקים להשלימה, לולא השמידה ישראל את הכור ועיכבה את תוכניתם.
גם ממקרה השמדת המתקן הגרעיני בסוריה אפשר ללמוד לא מעט. ישראל פנתה לארה"ב שסירבה לפעול ונאלצה לקחת את האחריות על עצמה. המתקן הגרעיני הושמד ע"י מטוסי ח"א ואת השרידים שנשארו ניקו הסורים בעצמם. בניגוד לדבריו חסרי הבסיס של דיסקין שציטט מדברי ה"מומחים", התקיפה לא נתנה לסוריה שום "לגיטימציה" (כפי שלא נתנה גם לעירק לפניה) להמשיך בתוכנית הגרעין אלא להפך, היא הביאה את הגורמים הבינ"ל שעד אז "לא רצו לדעת", לבדוק בדיוק במה עוסקת סוריה, ומהם טיב היחסים שבינה ובין צפון קוריאה.
מקרים אלו מלמדים על כך שאפשרות תקיפה היא לגיטימית וסבירה, על-אף שאינה נטולת סיכונים. עם זאת, אין לדעת באמת מה חושבים נתניהו וברק והאם הם מוכנים להורות על התקיפה. מכל מקום, ברור שהם הצליחו לשכנע את הקהילה הבינ"ל שזו כוונתם. ניסיונם של דיסקין ודגן לכפות על הדרג המדיני את רצונם לבטל את אפשרות התקיפה, ע"י פגיעה באמינותו ובלגיטימציה לפעולתו, פוגעת בביטחון הלאומי של מדינת ישראל ומסבה נזק ממשי למאבק בבלימת תוכנית הגרעין.
