"לרקוד את הגשם"

"מוזיקנטשה"

הסיפור מגולל את המוצאות אישה צעירה, עולה מברה"מ, המטופלת בילדה ובחמה זקנה. השפה הזרה, קשיי קליטתה בישראל, והחיפוש התמידי אחר פרנסה מעמידים אותה כל העת בסכנת התדרדרות אל סף התהום של עוני וזנות. וכמה שחלמה להיהפך פסנתרנית מוכרת וידועה שפרנסתה מאמנותה, הנה לא כך עלה בגורלה. מה שמסית אותה ממצוקותיה מעת לעת, אינה אחרת מאשר זיקית קטנה ואומללה המשנה צבעיה בהתאם למקום המצאה, בין הפחונים הזרוקים לחוף הים סמוך לצריפה הדל. אותה חיה (המצליחה לשרוד בהתאם למצבים משתנים) כמעט וטבעה עד שיד המקרה זימן לה את גיבורת הסיפור. במעשיה למען הצלת הזיקית, קלטה האישה הצעירה עד כמה היא עצמה הייתה על סף התהום. הסופרת חדווה רבינזון-בכרך, מעמידה לפני הקורא אתגר בסיפור שלפנינו במציאת 'ההארה' והאם עצם הצלתה של אותה זיקית קטנה וחמקמקה, יכלה להוות גורם מפתח להתפכחותה של הגיבורה לראות נכוחה כי חייה שלה תלויים ועומדים על בלימה? האם תצליח אותה גיבורה לעשות מעשה גבורה נוסף למען עצמה, כדי להשתקם ולהתחיל חיים חדשים?!... זאת לא נדע - לבטח. חדווה רבינזון-בכרך, בסיפור זה כמו באחרים שבקובץ, אינה נותנת מענה חד וחלק. הסיפורים נותרים עם הרבה מאד לבטים, תהיות, ואי בהירויות ובכך כוחה בכתיבה. להשתקפות החיים במציאות, יש המשכיות טבעית, של עליות ומורדות אותן היא מביאה אל הקורא 'בקרבה' או 'בניכור' ובה בעת, היא נוסקת הלאה אל הסיפור הבא. גם באם עז רצונה להיות מעורה בעלילה (כזאת או אחרת) לרוב, עליה להימנע מכך כדי להישאר בעמדת משקיפה. כך היא יכולה לחשוף דמויות מציאותיות לחלוטין, להלביש להם אביזרים ותפאורות כיד הדמיון, ובד בבד להישאר נאמנה לעצמה בכל הנוגע 'למצבים ורגישויות' לקשור את הקצוות, וליילד את הסיפור התוסס והחי.

"השחף של עכו"

הסיפור דן על 'ילד טבע' ששמר על שחף אשר היה משלח כנפיו וחובט בתריסי ביתם וכמעט תלש אותם ממקומם בימות החורף, עד שאביו ואחיו החליטו לעשות בו שפטים. הילד נטל את השחף באישון לילה תחת חסותו וברח עמה. והשחף היה שב לנוח על כתפיו כל ימות השנה עד שהיו צמד חמד – ילד ובעל כנף. כנקמה גירשו את הנער מביתם בשל אמונות תפלות וּבוֹרוּת. הילד גדל על טוב ליבם של דייגים שהעניקו לו פת לחם וחסות בסירתם. כך הופסקו לימודיו ולא ידע עוד לדבר ברורות וכל שכן שכח לקרוא. במהלך השנים בגר ועבד למחייתו בדיג, התגורר במערה לצד השחפים שלחוף הים. גם כשלקח אישה שהרתה לו ושבה לאחר הלידה לסורה לעבוד בזנות, באו אנשים מהעיר הגדולה ונטלו ממנו את ביתו התינוקת. וכל שדרש וביקש והתחנן לא עזר לו כנגד פקידי העיר. איש לא שמע לזעקתו. כך שב לבדידותו שהכיר כל חייו. ואותו השחף שגדל עימו, נפל יום אחד לעמקי הים ומת. והדייג, בוהה בים וממשיך לחפש את השחף חברו, שנסחף בגלים ונעלם. בסיפור זה ישנן תנודות של 'עליות' מעטות בלבד. לרוב, יד הגורל משיב פני הדייג ריקם. גם בסיפור זה כבקודמו נמצא 'דרך ללא מוצא'. אין בידיו של גיבורנו להגשים חלומו החפץ ללמוד לקרוא ספר שמצא או עיתון מזדמן. הוא עסוק למן השכמה עד השעות הקטנות של הלילה בפרנסתו. אותן רגעי האור המעטים בחייו מתמעטים וכמעט נעלמים. יתכן שהגיבור שכאן (בניגוד לגיבורה בסיפור הקודם), לומד מהר יותר לשרוד שכן רוב הזמן הוא מכיר את 'החשיכה' על כל מוראותיו והשלכותיו יותר מאשר את האור המעט שהצליח לראות בחייו בטרם נסוג ונעלם. תמיד ניתן להביט בסיפור שכאן מזווית ראות אחרת, ולתהות על קנקנו איך ימצא האדם 'שנשתכח מלב העולם' (אשר כל חייו היה מחובר לידידו היחיד 'השחף'), את העוז להמריא ממחוזות החושך בו היה נתון, ולדאות החוצה אל מציאות חדשה שאינו מכיר.

"ירו-שלם"

הסיפור עשוי מפסיפס של דמויות. כל הדמויות ערוגות ושזורות בעולמן הפנימי, יראות להתחבר לאחר ולשונה, מחשש אמונות ונאמנויות שעלולות לשנות את 'חלונות עולמם'. בעלילה, נוטלים חלק נגיעות מכחול, וצבעי מים רכות ושבריריות: הנער משה יעקב (שהוא עילוי כדברי הרב); והנערה דפנה (שהיא טייסת בצבא); ונערה בשם אנה-מריה (שהכינו אותה לנזירות); ואיש על קביים בשם דייויד; ומרצה להיסטוריה פרופ' ירון הלוי; ואיש כמורה האב פייר; וגורג' (בחור ערבי בנו של צורף בעיר העתיקה); וחאמיד (שמצטרף להטפות הקאדי ברובע המוסלמי, נגד היהודים). איכשהו, כל הגיבורים הללו נפגשים באקראי - באותה סמטה רוחשת שיד המקרה הובילה אותם לשם - בשעה שנזרק רימון (על-ידי אחד מחבריו של חאמיד). כולם כאחד נזעקים, ועוזרים לפצועים להתפנות. ואפילו אותן מדרכות האבן, מספרות סיפור של 'התעוררות' ושל הרצון להתאחד ואולי להתפייס?! המיוחד בסיפור העלילתי הזה, שהדמויות מאד דומיננטיות ותוססות. כדי כך, שהקורא ממש שואף להכיר אותם יותר לעומק ומבקש שלא ייעלמו (כביתר הסיפורים) מבלי להותיר עקבות. אבל כמסתבר, גם בסיפור הזה השאירה רבינזון-בכרך פתח לדמיונו של הקורא לנחש מה עתיד לקרות הלאה. יש בעיר החצויה הזאת, הרבה מאד התחלות. זוהי עיר שאינה מתיישנת. היא חיה, הומה, תוססת, בועטת, ומוסיפה לשנותיה - עוד בניינים, גשרים, רכבות, וחידושים. עיני כל תבל מופנות לעברה - כי היא נושאת בקרבה את המשא האנושי של כל העמים הדתות והאמונות.

"הלוליין"

כאן מציגה המחברת דמות מרחפת. לעיתים מעניינת ומרתקת. לעיתים מפחידה, כמו דמות אדם אשר נוצקה אל תוך מחוגי הזמן (הנמצא בלב השעון הענק שבכיכר יפו העתיקה). ונקישות המחוגים הנעים מרעישים כגוף אחד עם הלוליין המרקד. דבר גבורתו של הלוליין שחילוץ חיילים שנקלעו לשטח ממולכד בצבא, נודע ברבים. אך המלחמה, כמו מלחמה, מטשטשת רגעי גבורה נפלאים אלה. כי לאחריהם יש הרס וחורבן. וחיילים אחרים נשרפים בטנקים. ואותו הלוליין שנכח שם בהמשך, ראה הכל ולא יכל להושיע. עד שדעתו נטרפה עליו. מאז הוא מסתובב ביפו ומוליך קדימה (את 'מחוגיו של הזמן' בשעון), ועוצר אותן כחפצו. והאנשים, יראים מפניו, או שרוקמים נגדו להלקותו. ומשקם חבול וזב דם מידיהם, הוא ממשיך לחדש את לוליינותו, כי זה מה שהוא יודע לעשות. אבל שוב אינו צוחק כמקודם. הוא רציני במלאכתו עד שהוא מפיל אימה על הסובב. וכי כיצד ניתן להביט על הטרגדיות המלוות את הסיפורים הללו, ולעבור הלאה כאילו כלום?! חדווה רבינזון-בכרך מלקטת סיפוריה האנושיים מהחיים. נמצאים בספר דמויות שלא השתחררו מעברם. והם גם אינם חיים ממש בהווה המתעתע. גם לסיפור זה, אין לו סוף. והנפשות, נותרות מיוסרות ודואבות את מצוקות העבר אשר הטביע בהם חותמו הנצחי.

"הספריה העירונית"

כמו דמות היוצאת מדמות, המחברת מביטה בראי עצמה, כמו לועגת לה מה מצאה ללמוד כל כך הרבה, כדי לקבל איזו פיסת נייר המעיד על לימודיה... מה תועלת יש לה בנייר זה שקיבלה?! והיא, עוד ממשיכה ללמוד בקורסים שונים המתקיימים בספריה, אך אינה רואה בכך כל תכלית אלה העברת זמן בלבד. עודה ממתינה למרצה המתאחר לשיעור, מבטה לוכד דמות אישה מוזרה המגיעה לספריה מדי יום, היא נושאת עימה סל מלא בניילונים. האישה אינה מפריעה לעוברים ושבים הפוקדים את הלובי בספריה. וגם לא נמצא אחד שירצה לפרוע עמה חשבונות. אך נראה כי סקרנותה של הסופרת לדמותה מתעוררות וכבר רוקמת לעצמה פרק למחזה נאה היכול להתפתח... ובדיוק באותו רגע, תופסת מבטה גברת אחרת שהתיישבה ממולה בקפיטריה והתנהגויותיה משונות (לא פחות משל הקודמת). הדמות החדשה שאך זה צצה, מחפשת בתיקה אחר ניירות. ומרוב ניירת שהיא מוציאה ומניחה על השולחן, דעתה מתבלבלת. עודה טרודה בחיפושיה, פונה אליה הסופרת ומתוך נימוס וסקרנות היא שואלת אותה לרשימותיה. וההיא עונה, שהיא כותבת מחקר, אך לעת עתה אינה יודעת באיזה נושא אותו המחקר יהיה. לכן, כעת היא במצב של חקר עבודה סמינריונית שאינו מתחיל ואינו מסתיים אף פעם. בינתיים, הגיע המרצה (שהתאחר). לכן, קמה הסופרת ללכת לכיתה. והיא מבחינה מזווית עיניה שאותה דמות תימהונית נועצת בה מבט מהורהר... אולי היא עצמה, הסופרת - תהיה נושא למחקרה העתידי? לך תדע... גם כאן אנו מכירים דמויות תלושות מהמציאות המחפשות דבר מה להיטיב עם נפשן הפזורה. לרוב, הדמויות מנוכרות לסביבה, ואינן מוצאות אנשים שיתקרבו אליהן קרבה יתירה. אך הסופרת מוכיחה לפנינו כי בנקל ניתן ליצור עמן שיג ושיח ולצאת ללא כל פגע.

"הכיסא"

המבט כאן, מתרכז בהתבוננות על כסא מפלסטיק אשר נזרק לחוף. ואותו כיסא ממלא חללו בישיבתם התכופה של עוברים ושבים. כשביניהם, נראות דמויות מרתקות, לצד דמויות פחות מעוררות עניין. אך מה שאהבתי בסקיצות הצבעוניות שראתה הסופרת בדמויותיה הללו, הוא המשפט שרשמה: (ע' 143): ..."אביב... קיץ... סתיו... חורף/וזמן הים – אינסוף.../ואין עתיד ואין עבר בזמן הפלסטיק,/ורק האנשים חיבקו את הרגעים.../את רגעי הים ורגעי הכיסא./נאחזו בשעות הגיאות והשפל – פן יחלפו, ולא יחזרו"... ואכן בסופו, מעמידה חדווה רבינזון-בכרך את הכסא לרחשים של איתני הטבע (ע' 144): ..."בא גל כבד והכסא התנדנד,/ובאו עוד ועוד וסחפו אותו עמוק, וטרפו/וגלגלוהו על המשברים; רחוק, מתנשא ויורד, נראה ונבלע, גח ונעלם/והופיע ככתם לבן. נגרר ונסחף אל המרחב הסוער"... הנה כך בתיאור מעורפל וסוחף זה, נקלעים רוב הדמויות האקראיות של הסופרת. ברגע אחד אנו באים עמם במגע היכרות קצרצר, ולאחריו, נפנה להם עורף, ונשכח, לטובת העניין המסקרן הבא... עוד ניווכח כי בעולם המודרני 'יש לתפוס את הרגע' שלא יעלם... ואף על-פי כן, גם אותו 'רגע', מתפוגג בבבואת הקיום הזמני. ולמרות 'הידיעה', אנו מתמידים להחזיק את היד על הדופק ולא מרפים לשנייה.