בסוף השבוע האחרון, שוב היינו עדים לגל קטלני ששטף את המדינה מצפון ועד דרום. חמישה אנשים ואולי אף יותר, קיפחו את חייהם כתוצאה מאלימות ומתאונות דרכים.
זה מכבר, ציינו את יום הזיכרון. ביום הזיכרון האחרון, מספר החללים במערכות ישראל, עמד על 22,993 בני אדם שקיפחו את חייהם. המניין שלהם, צריך לומר, הוא למן שנת 1860, עם חידוש היישוב היהודי מחוץ לחומות.
מספר ההרוגים בתאונות דרכים וכתוצאה ממקרי אלימות, הוא מעל 30,000 בני אדם. אלא, שמספר זה, מלבד שהוא גדול יותר, נמנה למן הקמת המדינה. עוד לא אמרנו, דבר על הפצועים והנכים. כן. אנחנו פוגעים בעצמנו, יותר מכל אויבנו גם יחד.
האלימות והקטל בכבישים, מסוכנים לנו כחברה, כאומה, יותר מאויבינו. יותר מהגרעין האירני, הטרור החמאסי וחבריהם, המשוקצים.
זו לא גזירה משמים, בידינו לשנות זאת!.
אז מה עושים? הבעיה היא מורכבת וכך צריך להיות גם הטיפול בה, רב מערכתי. זה מתחיל בחינוך. חינוך מבית והשלמתו במערכת בתי הספר. זה חייב לכלול אכיפה נחרצת, על-ידי גורמי אכיפת החוק, משטרה, פרקליטות, בתי המשפט ולאלה צריך המחוקק וצריכה הממשלה לתת כלים בחוק ומשאבים מתאימים. לצד אלה, יש לפעול בהסברה, מתמשכת מתאימה לעידן בו אנו החיים.
ידוע היום, כי הגורם העיקרי לתאונות דרכים, זהו הגורם האנושי, דהיינו, הנוהג ברכב, הולך רגל לא זהיר, זאת אומרת, אנחנו.
גם במקרה של האלימות הגואה ואבדן ערך השירות בצבא, אצל בני נוער רבים, אין אשמה הסביבה, או התשתיות, כי אם, הגורם האנושי. כבר מזמן אין מדובר רק ב"עבריינים מקצועיים" אלא בבני נוער ואנשים, לכאורה נורמטיביים.
השינוי מתחיל בחינוך כשמדובר על הגורם האנושי, עלינו הישראלים מדובר בתרבות שלנו כחבר אנשים, כעם. מדובר בחינוך שלנו. בחינוך לערכים, ל
כבוד הדדי. את רבי עקיבא שאמר "ואהבת לרעך כמוך" אנחנו זוכרים ? או "סוף מעשה במחשבה תחילה" שלימדו אותנו עוד בגן הילדים זוכרים?
חינוך טוב מתחיל מבית. בתא המשפחתי. אותי חינכה אימי, לדרך ארץ, לכבוד לזולת, לרגישות לזולת ולהושטת יד לעזרה כשצריך, לכך שקיום חוק וחובות אזרחיות, הינה בבחינת דבר מובן מאליו. כן, מותר לשאול מותר לחלוק, אבל חובה לקיים את החוק. מעולם, לא עלה בדעתי, לעשות שימוש באלימות או בסכין כדי לפתור בעיות עם בני נוער אחרים.
גם היום בבגרותי, הגם שאיני רואה עצמי אדם מושלם, אני משתדל לעשות שימוש בכלים ובערכים, בהם ציידו אותי הורי בילדותי ובנערותי.
כשאני נוהג בכביש, אני נותן לנהג/ת שרוצה בכך, להשתלב בדרך, או לצאת מחניה. כך גם, אני עוצר לפני מעבר חציה.
אני מאמין כי רובנו, זכינו לחינוך דומה. גם רעייתי קיבלה חינוך דומה וכך, אנו כהורים, מחנכים את שני ילדינו, הלומדים היום בכתה י' ולחינוך משלים ברוח זו, הם זוכים אף בתיכון בו הם לומדים.
כך, אני מאמין חלק נכבד מן החברה הישראלית. אך, נראה כי לא כולם מחנכים כך את ילדיהם. בשנים האחרונות, איבדנו משהו מן הערכים שהיו כה נהירים וכה טבעיים לנו בשנים עברו. איש לביתו ואיש למשפחתו. החינוך, נשאר איפשהו מאחור ואיתו הערכים, הצדק וכללי ההתנהגות בחברה.
לא בכדי, גדלו מספר מקרי האלימות בקרב בני הנוער, לא בכדי אנו הורגים זה את זה בכבישים וכשמדובר בשירות צבאי ישנם מי שנראה להם סביר בהחלט, להשתמט.
לפני שנבוא בטענות (ויש כאלה מוצדקות בהחלט) לממשלה ולמערכת, ראוי שנבחן עצמנו תחילה.
ראוי כי כל אחד בתא המשפחתי שלו, יקדיש מחשבה, האם הוא מחנך את ילדיו כראוי. ומי מאיתנו שלא יעשה כן, ראוי להסביר לו ולאכוף עליו לעשות כן.
קצין משטרה בכיר בדימוס, סיפר לי כי בעבר בשכונה מסוימת בתל אביב, היו תלונות חוזרות ונשנות על בני נוער שמתגודדים בשעות לילה מאוחרות, מרעישים ומפריעים את מנוחת הדיירים. ניידת סיור הייתה מגיעה למקום ובני הנוער היו מתפזרים. לאחר הסתלקות הניידת מהמקום שבים ומרעישים וחוזר חלילה. עד שלילה אחד נרשמו דוחות עם קנסות בסך מאות ש"ח להוריהם של שני נערים שנתפסו מרעישים בלילה, לאחר שהוזהרו שלא לעשות כן. מאותו מועד חדלו בני הנוער להתגודד ולהרעיש במקום בשעות הלילה. הקרש, נדמה לי ברור מאוד.
כאשר, הורים של נער שדקר, פצע או הרג, יחויבו בתשלום פיצויים הולם ובקנס כבד, הורים אחרים יבדקו היטב היכן וכיצד מסתובבים ילדיהם ובאילו ערכים, או חלילה, סכינים הם מצוידים. כאשר במקרה של הורים לנער כזה תיערך בחינת מסוגלות הורית גם באשר לילדיהם האחרים, יירתעו גם הורים אחרים ויקפידו בחינוך ילדיהם.
וכעת, לממשלה ולמערכת. בתי הספר, מהווים גורם משלים בחינוך בני הנוער. אכן, אין תפקידו של בית הספר להחליף את ההורים בחינוך ילדים ובני נוער. יחד עם זאת, על בתי הספר להוות סביבה לחינוך ערכי, תרבותי ומוסרי בנוסף, על לימודי מתמטיקה, תנ"ך ואנגלית וכחלק מהם. ניתן וצריך לטפח גם את החינוך הבלתי פורמאלי, כמו תנועות הנוער, אגודות הספורט ודומיהן.
על בתי הספר, לעשות כל אשר ניתן לקידום תלמידים חלשים ומניעת נשירתם ממערכת החינוך. לשם כך, דרוש שינוי גישה בממשלה. החינוך לערכים והקנית הדעת, חייבים להיות בסדר עדיפות גבוה הרבה יותר מבחינת יחס הממשלה אליו, ההשקעות בתשתיות, במורים ובמנהלים.
השקעה מתאימה וראויה בחינוך, חוסכת משאבים רבים במלחמה בפשיעה בעתיד. השקעה בחינוך, תחזיר אותנו להיות חברה טובה ופרודוקטיבית, סובלנית וסבלנית, אדיבה ואיכותית.
חוסן המדינה - תלוי באיכות העם במשטרת ישראל ישנם שוטרים ומפקדים שעושים מלאכת קודש במלחמה בפשיעה. חלקם, אני מכיר אישית ומסיר בפניהם את הכובע. אבל, נראה כי למרות הכל, "משהו רקוב בממלכת המשטרה". משטרת ישראל, צריכה לעבור שינוי מקיף, בהגדרת המטרות, בטיוב כוח האדם והגדלתו, בהקצאת משאבים, בבחינה מתמידה של פעולותיה והפקת לקחים. אם תהיה לנו, משטרה טובה יותר, נוכחת יותר ומרתיעה יותר, יש בכך כדי לתרום להפחתה ניכרת, באלימות ברחוב ובכביש.
כך גם, בפרקליטות ובבתי המשפט. בעבר שאלתי שופט בדימוס, אם נכון הוא כי הוא נחשב למחמיר עם עברייני סמים. ודאי, ענה לי אותו שופט, הם רוצחים ילדים.
חוסנה של ישראל, אינו תלוי רק בגודלו וחוזקו של צה"ל, אלא קודם לכן בחוסן ובאיכות שלנו כעם, כחברה.
בידינו הדבר. ראוי כי כל ראש ממשלה ומי ששואף לכהן ככזה, יחרטו על דגלם, מוחם וליבם, אמת פשוטה זו. גם, תקציב המדינה, כשיתוכנן כתקציב רב שנתי וברגישות הראויה, עם הקצאת משאבים נכונה יותר, יוכל לאפשר זאת.
בניו-יורק, זה הצליח. אין סיבה שבישראל, לא נוכל לעשות כן.
אם נתחיל כבר עתה בכל אלה, לא נמגר בן יום את האלימות והקטל, אבל בטווח קצר יחסית, נצמצם אותם משמעותית.
בואו נזכור: אפשר אחרת, זה בידיים שלנו!
