|
אבותינו ומורינו – אימותינו ומורותינו, יולדינו ומגדלינו, אלו שצריכים לתמרן בין הצורך הקיומי לשים לחם על השולחן לבין זה שיהיה מי שישמור עליהם – בזמן שהם הולכים לדאוג לפרנסה. אלו שהאחריות רובצת לפתחם לשים עין על ילדיהם, לשמור עליהם ולהגן בעדם מכל העולם, אמורים להנחיל גם ערכים, גם להיות אוזן קשבת – אבל הם בעיקר עסוקים בלעשות כסף. לא לחסוך בהכרח, אלא בלוודא, כאמור – שיהיה עם מה לקנות אוכל לילד, ובגדים ללבוש. לכן טוב שהממשלה חוקקה את חוק חינוך חינם לילדים בגילאים הקטנים. אולי עם החיסכון שיתבצע מכאן – להורים יהיה יותר זמן להקדיש לילדיהם. באופן כללי, חברה שדוחפת אותנו לעבוד כפי שהחברה דוחפת אותנו, במשך שעות ארוכות יום אחר יום, אין זמן ליצור קשר בין ההורה והילד. לכן, כשהילד הופך לנער, ההורה כבר מזמן לא יודע מה הוא עושה בשתיים בלילה. מודאג בוודאי, חושש לא מעט, מקווה שיהיה בסדר, אבל בעיקר חסר-אונים.
|
|
שר החינוך דאג לכך שיהיו טיולים מוסדרים לחברון, לעיר דוד; מעודד את שיעורי המשנה ואת שיעורי הציונות – ואין דבר חשוב מזה, הערכים. אך הבעיה נמצאת בשטח: אצל המורים. כבר כתבתי בעבר כאן על חוסר הקשבה של ילדים במערכת החינוך – וציינתי את הבעיה: המורים אפתיים. זה גם קרה בהצגה של הקאמרי – הנערים עושים ככל העושה על רוחם – ואין מי שיעצור. אלא שיש – אך הוא מסרב לעשות זאת. עד שהילדים מתבגרים, הופכים לנערים – המורים קלו בעיניהם. בכיתות הגדולות המורכבות מלמעלה מעשרים וחמישה תלמידים, המורה עסוקה יותר בלדאוג שמישהו מקשיב ולא בכך שהחומר מועבר, ובמקום לעסוק בחינוך ובהוראה, היא שמרטפית, רק עם תעודת הוראה. אולי זה בגלל השכר הנמוך, אולי זו השחיקה – אבל זה לא תירוץ לא לעשות את העבודה – לדרוש, לצפות, לשאוף ולהתוות את הדרך – קדימה, מעלה, לערכיות מרובה. כי תלמיד שיהיה אזרח טוב גם יתרום לחברה יותר.
|
|
החברה הישראלית היא כאמור חברה חמה, קצת אגרסיבית לפעמים, קצת שוברת מרחק. יש שיאמרו שזו הלאומיות המתפרצת שהופכת אט-אט ללאומנות; מאהבת ציון לשנאת הזר. עד שהמסלול הזה עושה את הדרך ההפוכה, ואז אתה כבר שונא את כל מי ששונא ממך. אבל זה ככה בכל חברה: תמיד ה'קולים' שונאים את ה'חנונים', היפות את אלו שפחות (ובעיקר להפך), העדה הזו מבכרת את עצמה על רעותה. יש תחרותיות קבועה וקשה בין כל אדם ואדם. ופה גם טמונה בעיה: כשאותו הורה שהזכרנו קודם מנסה לקנות לילדיו את הבגדים – הוא לא מחפש רק בגד להלביש, אלא בגד יפה, יקר. בעצם – נוצרת מלחמת מעמדות, מגיל קטן. כשגדלים, ויש תאונה – והוא שרט לך את האוטו בטעות – הפגיעה אינה רק ברכב, היא בסטטוס שלך – במי שאתה. זה לא צריך להיות ככה.
|
|
כל סיפור הוא בלון, ואם יש כמה – זאת כבר מסיבה. גל תקשורתי רודף אחר השני: פעם אלו תאונות 'פגע וברח' שהופכות לסנסציה, לדיון על האדישות החברתית, על אובדן הסולידריות; פעם זו תופעת 'תג מחיר' שמספקת את הכותרות, כי ברור לכולנו שיש קרב עכוב מגרפיטי בין נוער הגבעות והערבים; פעם זו ' הדרת נשים' שנמצאת בראש מעייניה של התקשורת. זו לא המראה של החברה, זו זכוכית המגדלת, שבוחרת עבורנו מה חשוב ומה לא. וכן, בעצם הטור הזה אני 'נופל בפח', כי התקשורת החליטה למקד את הפוקוס עבור כולנו בתופעת האלימות: במגרשי הכדורגל, ברחובות הערים, בגני ילדים. יותר מזה – נניח שילד מקבל סל-ערכים מסוים בבית הספר, הוא חוזר הביתה ומטופל על-ידי הבייביסיטר התורן, כשאם הוא גדול מספיק אותו בייביסיטר הוא בעצם איש מכירות בחנות חשמל, או ליתר דיוק: הטלוויזיה. מה הוא רואה בה? אלימות, מין, תככים ומזימות. הוא לומד שם להעריך לא את אלו שלחמו או שהגו או שעשו משהו על-מנת לקדם את האנושות – אלא אנשים שהדבר הגדול ביותר שעשו בחייהם הוא ללבוש מסיכה בצורה משכנעת ביותר, ולהעמיד פנים. מאז בועת הריאליטי, אגב, אפילו זו לא דרישה.
|
|
משטרת ישראל, שלום, בוקר טוב. האזרחים מבוהלים. זה כבר לא הפרות בנייה, העלמות מס, פוליגמיה, או אפילו פשע מאורגן. זה ילדים קטנים שמשחקים בנשק, והם עוד לא חיילים. הניסיון הראשון שלי עם המשטרה היה כשהייתי ילד קטן. אני זוכר שניסיתי לדחוף ילדה אחרת, שכנה. או אולי לחבק. באמת שאני לא זוכר. בכל אופן – היא לא הייתה מרוצה. כמו כל ישראלי – היא פנתה לאחיה הגדול. החייל. תגובתו של האח הייתה קשה וכואבת – הוא בעט בי. סטייל אייל ברקוביץ' בימיו העליזים בווסטהאם. כן, בראש. הוריי פנו אל המשטרה, אזרחים תמימים. השוטר הביט בי ושאל איך הגענו למצב בו האח הגדול בועט בי, האם זה בגלל שעשיתי משהו לאחותו. כשהשבתי בכנות, בחיוב, הוא הסביר לאבי שזה קייס דו-צדדי. חייל, בצבא, במדים שווה לילד בן חמש שעושה שגיאה של ילדים. זה החישוב. אז הנה, היום ילד קטן, בן שש-עשרה, שווה לאיש מבוגר. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. האזרחים מבוהלים, אבל גם השוטרים לא רוצים לסכן חיים.
|
|
אנו נמצאים בעיצומה של ספירת העומר, הספירה הידועה והמוכרת בין פסח לשבועות, שמטרתה להבדיל בין עצמאותנו הפיזית לעצמאותנו הרוחנית. במהלך הדורות, הפכו ימים אלו מימי שמחה הדרגתית לימי אבל: תלמידיו של רבי עקיבא – האיש שטבועה בו האמירה 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה' – נהרגו במגיפה על כך שלא נהגו בכבוד זה אל זה, על שנאת חינם. הקמנו מדינה, הקמנו מוסדות, יש לנו באמת ארץ נ הדרת. העם? יש לנו עוד הרבה מה לעשות כדי להגיע לשבועות. אפשר כל פעם לומר שהנה – הגיעו מים עד נפש, להזדעזע מחדש – כי באמת יש ממה. הרוחות סוערות, המים גועשים, ויום הולך ויום בא ואין חדש תחת השמש. איש הישר בעיניו יעשה. ומה אנחנו, כחברה, נעשה? לא נוכל להביט מהצד עוד. מחובתנו ליטול יוזמה. אולי במשמר אזרחי, אולי בחינוך, אולי בהצבת דוגמה, אולי בחקיקה. איך שזה לא יהיה - צריך להחזיר את הגבול.
|
|