ביום מותו הובא לידיעת הציבור שפרופ' בנציון נתניהו ז"ל, האיש שהוליד את ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, היה אדם צנוע אך בעל כוח בתנועה הציונית. הוא היה אחד מאלה שלקחו את דבריו פשוטם כמשמעם והמיר אותם במעשים. הוא לא להבטיח הבטחות שלא היה יכול לקיים. יסודו של בנציון נתניהו ז"ל היה בנציוניסטיות.
בנציון נתניהו היה חלק מקבוצת אנשים שביחד אפשר לכנותה "משה." הם זיהו שאת העדר היהודי יש לאסוף ולהחזירו לביתו -למכלאתו, או שהעם היהודי יאבד לנצח. מנהיגים אלה ידעו כי רק מנהיגות אמיתית תאסוף את העם היהודי ותחזירו למולדתו. זה דרש מאמצים אדירים וקשוחים, ועקשנות מרובה, והם התעקשו להניב הצלחה. הם הונעו על-ידי המחויבות שלהם, שהם עשו לעצמם, להציל את היהודים על-ידי כך שניתן יהיה להביא את העם היהודי, חסר הבית, אשר גורש מארץ לארץ במשך 2000 שנה, לנמל מבטחים, חזרה לארצו, שאותה הם האמינו שאלוקים היקצה להם, שממנה הם גורשו ואליה הם השתוקקו לחזור.
לכל מנהיג ציוני הייתה השפעה משלו או משלה. ביחד, הם הוציאו את היהודים ממצרים והביאו אותם לארץ המובטחת. ביחד הם הובילו, על-ידי דוגמה אישית, את יציאת מצרים השניה האירופיאית.
זה היה תהליך. אתוס הציונות ניגר מבית יהודי אחד למשנהו. זה היה כמו שה' במצרים פסח על בתי היהודים והרג את הילוד הראשון בבתי המצרים; זה היה תהליך אוסמוזה שהלך ונבנה. חלק מבתי היהודים אימץ את הציונות במהירות, חלק היה איטי בתהליך וחלק לא הצטרף בכלל.
באה ממשפחה ציונית אבא שלי נולד בוורשה, פולין. משפחתו הצטרפה לתנועה הציונית מיד. לכל בני המשפחה היו שמות עבריים, הם דיברו עברית בבית, והציונות חיזקה אותם בשל העובדה כי הם יכלו לצפות להגיע לישראל מיד כשהתנאים יהיו בשלים. ברגע שהם יוכלו להגיע לשם. היטלר השיג אותם. הוא לקח את חייהם בטרם שהספיקו להגשים את חלומם הציוני.
מתוך כל משפחתו אבי היה היחידי שזכה לחיות את החלום הציוני. בשנת 1942 הוא הגיע לפלשתין המנדטורית הבריטית, ישראל, והצטרף לקבוצת חלוצים יהודים שהיו אמורים להקים קיבוץ בצפון
הארץ ברגע שהקרקע הותנתה והוכנה. אבא שלי, ששמו היה ישראל, עבד בסיקול האדמה הסלעית, הוא בנה את הבתים הראשונים של חברי הקיבוץ, והקים את עדר הבקר של הקיבוץ. אבי היה מאוהב בארץ; היא הייתה ארצו שלו.
אמא שלי נולדה באיווניץ, שטייטל מדרום-מזרח לעיר וילנה, פולין. להוריה היו ספקות בנוגע לתנועה הציונית ועיניהם התמקדו על אמריקה, שם כמה מבני המשפחה כבר חיו ולשם הם תכננו להגר. אמי, לעומת זאת, תפסה את הג'וק הציונית מייד. בניגוד לרצון משפחתה ואישור הוריה, היא הפכה לציונית מסורה.
היא הצטרפה כחברה בתנועה הסוציאליסטית-ציונית השומר הצעיר שנוסדה בשנת 1913 בגליציה, אוסטריה, ובילתה את רוב זמנה הפנוי עם חברי התנועה המקומיים וכמיהתם לציון. המשפחה של אמי לא הגיעה לאמריקה, כפי שהם תיכנו; הם נעשו חלק מהרשימה של שישה מיליון יהודים שאת חייהם היטלר סיים בטרם עת.
בדרך נס, אמי שרדה את השואה והגיעה לישראל שם היא מצאה אי בטוח הרחק מאירופה הספוגה בדם יהודי.
חינוך על ברכי אתוס הציונות אני גדלתי בבית ציוני ואתוס הציונות שמשמעותו היה גאווה, לא ביזה. האתוס הציוני הוא זה שדחף את ההתקדמות וההתפתחות של המדינה היהודית. אף אחד לא היה צריך ללמד אותי ציונות, כי ציונות הייתה בדמו של כל ישראלי, לפחות עד 1967.
בין אלה שביססו את רוח האתוס הציוני הם שמות של מנהיגים ידועים: תיאודור הרצל, האב המייסד של התנועה הפוליטית הציונית המודרנית, חיים ארלוזורוב,
דוד בן-גוריון, אליעזר בן יהודה, מנחם בגין,
אבא אבן, זאב ז'בוטינסקי, פובליציסט ומנהיג הציונות הרוויזיוניסטית,
גולדה מאיר, מקס נורדאו, ליאון פינסקר,
אברהם שטרן, נחום סירקין, יוסף טרומפלדור, חיים ויצמן, ואפילו אורד וינגייט, לא יהודי וקצין בצבא הבריטי שאימן את לוחמי ההגנה ועוד. למנהיגים אלה היו חסידים כמו אמא ואבא שלי, ורבים, רבים כמוהם.
באמצעות מסרים פשוטים של תקווה ונחישות הם אספו את העם האובד מארבע קצוות העולם, והמסר היה ברור, חיזרו הביתה ותהיה לכם יכולת להגן על עצמכם. בוא הביתה ובנו את מולדתכם. הגיע הזמן להציל את ישראל מעצמה. כי אם הציונות תמות, אז ישראל בסופו של דבר תמות גם כן.
לשים קץ לעידן של פשרה טריטוריאלית הפוסט-ציונות פירושו דה-יהודיזציה של מדינית ישראל היהודית. במקרה זה, משמעות הדבר הוא הקץ ליהודים אזרחי מדינת ישראל. כי המטרה של הערבים אז והיום היא לסיים את קיומה של ישראל ולגרש את כל היהודים לים, כלומר להרוג אותם.
הזכויות החוקיות של ישראל לבעלות החוקית על אדמותיה הן לא ערבון מדיני; לממשלת ישראל אין זכות לעכב את הידע על הזכויות החוקיות של העם היהודי על הארץ, וזה בדיוק מה שהיא עושה. התוצאה, בני הנוער בישראל, שהם מנהיגות העתיד של המדינה, גדלים עם חוסר ידע לחלוטין שהזכויות החוקיות של ישראל נמתחות מנהר הירדן ועד לים התיכון והן לא למשא-ומתן. הזכויות החוקיות של ישראל לבעלות החוקית על האדמות מנהר [הירדן] ועד לים [התיכון] היא הדיבר ה-11.
העידן של פשרה טריטוריאלית עשה מעגל שלם ויש לשים לו קץ. צריך להילחם בפוסט-ציונות ולתייק אותו בארכיון לסוף הימים. זאת הייתה הרוח הציונית שבנתה את המדינה היהודית שאנו מתפעלים ממנה היום. אי-אפשר למחוק את התנועה הציונית לטובת הערבים, שלא כדין כבשו אדמה יהודית; כן, עכשיו, היום, הם יושבים על אדמות יהודיות שאליהן הם פלשו ועליהן הם יושבים במשך שנים. רק בשל נדיבותו של העם היהודי הם הורשו להישאר לחיות על אדמה יהודית שהם כבשו, במקום שזרקו אותם החוצה כמו שכל העמים האחרים היו עושים, תחת אותם תנאים, לפני זמן רב.
במאמרו האחרון, הארץ נגד היהודים, ד"ר מרטין שרמן טוען כי התקדמות הפוסט-ציונות הוא האיום הגדול ביותר לפניו עומדת המדינה היהודית והמפעל הציוני של היום. כל מה שהוא מייצג, כל מה שהשיג כבר וכל מה שהוא עדיין שואף להשיג נמצא בסכנה עכשיו. זה הכרחי לא להפיח תחושה מזויפת של ביטחון שהפוסט-ציונות איבד את כוח השפעתו; הוא לא והוא עומד באגף להמשיך במשימתו לחסל את מדינת הלאום של העם היהודי מבפנים.
הציונות רחוקה מלהגשים את מטרתה ליישב את כל ארץ ישראל מנהר [הירדן] עד הים (התיכון).
אל לנו להרוס את התנועה הציונית ואת האתוס שלה בגלל שהריסתה, שתיגרם על-ידי יהודים קצרי רואי, תביא לנפילתה של מדינת ישראל ויחד איתה ישראל תגרום לנפילת כל יהדות העולם, בכל מקום שבו יהודים גרים.