לאורך כל ההיסטוריה שימשו יהודים אנשי כספים ושרי אוצר. החל ביוסף במצרים שהמציא את מערכת המיסוי הראשונה בהיסטוריה האנושית, עובר דרך דון יצחק אברבנאל בספרד הקתולית וזיס אופנהיימר בדוכסות הגרמנית, וכלה באלן גרינספן, לשעבר יו"ר הפדרל ריזרב, מחליפו בן
ברננקי, ו
סטנלי פישר שהגיע מקרן המטבע הבינלאומית לתפקיד נגיד בנק ישראל. מהו סוד ההצלחה של אנשי הכספים היהודים לדורותיהם? האם יש משהו בתפישה היהודית שתרם לחיוניות הכלכלית ולהצלחתם הפיננסית?
תורות כלכליות ותפישות שונות ניסרו בחלל העולם במשך ההיסטוריה. התפישות הבסיסיות והקוטביות ביותר הן הגישה הקפיטליסטית והגישה הסוציאליסטית, שבגירסתה הקיצונית הפכה לקומוניזם. היהודים, ללא קשר לשמירת תורה ומצוות, נטו אחר הסוציאליזם ובמיוחד אחר הקומוניזם. מה הסיבה לכך? האם בגלל התפישה הדוגלת בדאגה לחלש, ליתום, לאלמנה, לגר ולעני? ובכן, בהחלט כן, אך לא רק.
כאשר נסיר את כל הכיסויים המצועצעים, המליצות והאמצעים מתפישות אלו, ונישאר רק עם האידיאולוגיה המזוקקת, היהדות ללא ספק מזדהה עם הגישה הסוציאליסטית. הגישה הקפיטליסטית איננה מאמינה ביכולת האדם להתמודד עם יצריו, אנוכיותו וחולשותיו. אדרבה: הקפיטליזם מאמין בשימוש בחולשות הפרט כדי לגרום שגשוג לכלל, או כדברי אדם סמית, פילוסוף כלכלת השוק החופשי: "אל לנו לצפות לארוחת ערב בזכות טוב ליבם של האופה, של מבשל השיכר והקצב, אלא בשל דאגתם לתועלתם הפרטית. איננו פונים אל אנושיותם אלא אל אהבתם העצמית. איננו מדברים על צרכינו אלא על היתרונות שהם יפיקו מהם".
אילוף מול התעלות הקפיטליזם מדבר על אילוף, על מקל וגזר. אין ערכים, יש רק הישגים ותועלת. אין פנייה אל הנאצל שבאנושות, אלא אל העצמת האגואיזם שבדרך אגב תביא מזור לסבלו הכלכלי של העולם. אדם סמית ראה בעיניו המפוקחות את נפש האדם בכיעורה והניף דגל לבן. הוא חצה את הקווים והצטרף אל שוחרי כלכלת שוק חופשי (חופשי ממה?).
לעומתם, הסוציאליסטים והקומוניסטים דיברו על היכולת של האדם להתעלות מעל עצמו, מעל אנוכיותו, מעל הניכור והאגוצנטריות. לא לחינם כתב ליאון טרוצקי: "האדם ישים לו למטרה להשתלט על רגשותיו, להעלות את יצריו אל מרומי המודעות, לעשותם שקופים, למתוח את כבלי רצונו עד לפינות נסתרות ובכך להתעלות אל מישור חדש. ליצור זן ביולוגי חברתי נעלה יותר, אם תרצו - אדם עליון".
לא מן נמנע שטרוצקי, או בשמו היהודי: לייב בורנשטיין, שאב רעיונות אלו מבית המדרש היהודי. האמונה בשינוי אופי האדם מתוך מבט המחייב את הטוב והיפה, הנותן והגומל, הם רעיונות שהיהדות הטיפה להם מאז ומעולם. תורת החסד היהודית איננה רק רחמנות גרידא, או הכרה בסבלותיו של לב נשבר ונדכה, אלא תפישה המזרזת את האדם לשבור את מידותיו וללכת במסילת ישרים.
בין הדל לגומל החסדים רעיון זה מבטאת הגמרא [מסכת שבת, דף ק"ד, עמוד א'], בהתייחסה לצורת האותיות ג' ו-ד'. מדוע ג' פתוחה כלפי ד'? - היא שואלת ומשיבה: "שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים". ומדוע ד' פתוחה (באמצעות החלק הימני של הקו האופקי) כלפי ג'? משום שהדל ממציא את עצמו לפני גומל החסדים, כדי לאפשר לזה את עבודת המידות שכה חיונית עבורו. בשביל הדל זוהי שאלה של קיום גופני; בשביל גומל החסדים זו שאלה אקוטית של להשתנות או לא להשתנות. לא לחינם נחלו אנשי הכספים היהודים הצלחה: הם האמינו ביכולתו של האדם להשתנות, להשתפר, להשתחרר מהקיבעון הקפיטליסטי.
טענה חשובה מעלים תומכי השוק החופשי, בגנות המענקים והתשלומים הקבועים שניתנים למגזרים החלשים. כספים אלו מנוונים את שאיפתם לעצמאות, מעודדים אותם לחיי בטלה ושעמום, וכדברי ראש ממשלתנו - נותנים להם את הדג במקום לתת להם את החכה.
יש בדברים הללו יותר מקורטוב של אמת, ומאידך-גיסא למנוע מאדם קשה-יום את פתו ומנכה רתוק לכיסא גלגלים את לטרתו, אין בכך אנושיות יתרה. היהדות מציעה את שביל הזהב: מתנות עניים הן רבות ומגוונות, אך עיקר שבהם מעשר עני שניתן במחזורי השמיטה בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית, וכמובן בשנת השמיטה בה כל פירותיו של אדם הם הפקר.
מה יעשו העניים בשנות מעשר שני, שהן השנים השלישית והשישית? בשנים אלו נותנת היהדות דחיפה של עידוד אך לא של גערה בעני. יש לו שנה שלמה אחר שנתיים של שבע להביט בעולמו, לראות את המיאוס של חיי ה"נהמא דכיסופא" (לחם הכיסופים שהוא פרי החסד), ולשקול שנית אפשרות של היחלצות ממעגל הדגים למעגל החכות. באופן מדוד, זהיר, לא מטיף ולא מתנשא, יש כאן עידוד לעני. היהדות מאמינה בשינוי. גם אתה העני מסוגל ומוזמן להצטרף.
