כמה מילים על הבת של...

בהבזק של רגע החלטתי לעשות הפוגה מהנושאים הכבדים, להניח לשקרנים מקדימה ומהתקשורת, ולכתוב כמה מילים על שתי בנות שנחשפו בראיונות ארוכים במוסף השבת של מעריב (4.5.12). שתיהן מפורסמות, שתיהן הישגיות, שתיהן יפות, ושתיהן סוחבות על גבן מטען כבד: אבא מפורסם. נועה מימן ויסמין פיינגולד. אבא של נועה, יוסי מימן, הוא הבעלים של ערוץ 10 המפרפר, ויסמין פיינגולד היא בתו הדחויה של מי שהתקשורת הגדירה כ"ספן השלום" אייבי נתן. אבא יוסי, עטף את בתו נועה בהרבה אהבה, ואבא אייבי הפקיר את בתו לחיבוק של אלוהים. טקסט פוליטי שמאלני בראיון למעריב, נועה מימן פרסה קצת מסיפור חייה. מציצנים שציפו לקרוא יותר פרטים על הטרדות המין שחוותה, התאכזבו. תכלית הראיון ידועה ומוכרת: קידום מכירות של תוכנית הטלוויזיה "רוקדים עם כוכבים". האישונים שלי ראו בדפים, את מה שרגליה ראו ברחבת הריקודים: הזדמנות לריקוד, הכולל קפיצות ודילוגים. לא העמסתי בקריאה, יען כי בשלב הזה של חייה אין לצפות למרגליות מפיה. אני כותב עליה, מפני שהיא טקסט פוליטי שמאלני. אני זוכר את התגייסותה למען אותם מסתננים מאפריקה שהפכו את חייהם של תושבי דרום תל אביב לגיהינום. אני לא מצליח להתפעל מאנשים טובי לב שלוקחים מסכן, ומעמיסים אותו על גבו השפוף של מסכן אחר. בהזדמנות אחרת, כתבה כמה שורות מרגיזות בדף הפייסבוק שלה, שרק בזכות אבא, זכו לכותרת בגלובס: "נועה מימן תומכת במשט לעזה: כואבת את כאב הקורבנות בפעולה המטומטמת" (1.6.10). מי שקרא את הכתבה, יכול היה להתרשם שהפער האידיאולוגי בין הבת של יוסי מימן למחליפתו של עזמי בשארה בכנסת, חנין זועבי, הוא יותר קטן מהפער המנטאלי בין הנחישות של הנשיא פרס, לחתרנית הבלתי נלאית, יסמין פיינגולד. הבנות של - מצא את ההבדלים מצאתי בארכיון שני קטעים מעניינים. הקטע הראשון, שודר במאי 96' - יום אחרי שהמועמד שלה לראשות הממשלה, שמעון פרס, הפסיד. המורעלת הצעירה נועה מימן, מביעה את אכזבתה. הקול הצרוד מעיד על המאמץ שלה למען פרס. בקטע השני, אייבי נתן, אבא של יסמין פיינגולד, בווידוי אישי חלקי, מסביר את הסיבה לעונש שקיבל מאלוהים - אירוע מוחי. הפקרתי את הוריי, אמר. משום מה שכח לבקש את סליחתה של בתו, שסיפור חייה מוכיח שאלוהים החליט לאמצה אל ליבו. יסמין פיינגולד היא ספורטאית מחוננת עם סיפור מופלא, מעורר התפעלות והשראה. ואם האישונים שלי קיפצו ודילגו מעל השורות של נועה מימן, הרי שבזמן קריאת הסיפור של יסמין פיינגולד, הלחלוחית בעיניי הייתה שותפה למאמץ שלי לעשות סדר בקצב הנשימה שלי. שופופו...