אחדותם באחריותם

קל לגחך על שאול מופז, שרק לפני חודשיים אמר שלעולם לא ייכנס לממשלתו של בנימין נתניהו. נקודה. קל להזכיר לו את אמירת "בית לא עוזבים", יומיים לפני שעבר מהליכוד לקדימה. אך אין לדחות את התובנה, לפיה ההסכם שעשו מופז ונתניהו הלילה הוא מפגן נדיר של אחריות ממלכתית ממדרגה ראשונה לגורלה הביטחוני, המדיני והכלכלי של המדינה. ראו את התסריט הבא, שעשוי להתממש תוך שבועות אחדים: היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, צפוי להחליט על הגשת כתב אישום נגד אביגדור ליברמן, דבר שיאלץ אותו להתפטר מן הממשלה ולפנות את תיק החוץ. ליברמן ישכיל אם יבקש לעצמו כבר עכשיו תפקיד אחר, למשל של שר בלא תיק, ממנו לא יידרש להתפטר. מבקר המדינה צפוי לפרסם את הדוח שלו על פרשת מסמך הרפז, ממנו אהוד ברק ייצא רע - אם בשל אחריותו המיניסטריאלית לאירועים שהתרחשו, ואם מחמת אחריותו/השתתפותו האישית ביחסים העכורים, גם במקרה שאצבעו של המבקר תופנה בעיקר לרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי. מאידך, מופז הוא קודם כל ביטחוניסט מובהק, שהיה גם רמטכ"ל וגם שר הביטחון. בצמרת הפוליטית הוא נראה האיש המתאים לתפקיד הנחשב מספר 2 בממשלה, גם מכוח עברו הביטחוני וגם נוכח מעמדה של קדימה המחזיקה בכל זאת 29 מנדטים. בנסיבות הללו, מופז הוא מינוי כמעט מתבקש לקבל את תיק הביטחון. ואילו ברק יוכל להתמנות לשר החוץ - תפקיד שאותו הוא ממלא כיום באופן חלקי ובלתי רשמי. זה לא רק עניין פוליטי. זה גם, ובעיקר, עניין מדיני-ביטחוני. מרוב דיבורים על חרדים, שכחנו את האייתולות. מרוב קשקושים על מחאה חברתית, שכחנו את האיום האירני. לפי כל הסימנים, ישראל מתקרבת לאחת ההכרעות הקשות ביותר בתולדותיה: האם, מתי וכיצד לתקוף באירן. מופז רוצה להשפיע על ההחלטה הזאת, ואין מקום טוב יותר ממנו יוכל להשפיע מאשר משרד הביטחון. מותר לשער שנתניהו יודע מהן עמדותיו של מופז, כאשר הוא נותן לו מקום כה בכיר בחדר בו תתקבל ההחלטה. במיוחד בנושא פרויקט הגרעין באירן. ייתכן שנתניהו יודע שמופז יספק לו משקל-נגד, מקצועי וציבורי, אל מול הביקורת וההתקפות של סוללת הבכירים לשעבר (דגן, דיסקין, ארד).

מופז למד מהטעות של לבני

אין היום חולק על כך, כי החלטתה של ציפי לבני שלא להצטרף לממשלה ולגזור על סיעת קדימה ישיבה באופוזיציה, הייתה אחת הטעויות הגדולות שעשתה, לה ולמפלגתה. לבני הוזהרה מראש, אך לא שעתה לעצות הטובות שקיבלה. אין חולק על כך, כי אי-הצטרפות קדימה לממשלה הפכה את ישראל ביתנו, ובראשה ליברמן, לגורם המרכזי והמכריע ולסמן הימני בממשלתו של נתניהו. ישיבתו של ליברמן בממשלה כפתה על הליכוד בכלל ועל נתניהו בפרט הימנעות מצעדים מדיניים נועזים יותר, ובמיוחד הימנעות מביצוע ויתורים לפלשתינים שהיו מאפשרים לחדש את המו"מ המדיני. עתה, עם כניסת קדימה לממשלה, יחלש כוחו היחסי של ליברמן ונתניהו יהיה חופשי יותר להעלות רעיונות יצירתיים. נתניהו, מופז וברק, הקרובים בדעותיהם, יוכלו יחד עם חברי הכנסת מסיעותיהם להעביר בכנסת כל החלטה שבה יחפצו.

ראו מה קורה באירופה

אנו רגילים לבקר את הפוליטיקאים שלנו, ובצדק, על קוצר הראות שלהם, על האופורטוניזם שלהם, על חוסר העקביות שלהם. 8.5.12 נרשם, לפחות נכון לעכשיו, בתולדות המדינה כיום בו השיקולים הללו זזו הצידה לטובת קבלת החלטה אחראית, נבונה ובוגרת. אנחנו לא תמימים ואנחנו יודעים שהשיקולים האישיים והמפלגתיים מילאו תפקיד חשוב בהקמת ממשלת האחדות, אך באמת לא אכפת לנו, כי התוצאה היא הטובה ביותר עבור תושבי ישראל ומדינת ישראל. הדבר האחרון שישראל צריכה כעת הוא בחירות. ראו מה קרה השבוע באירופה: גם בצרפת וגם ביוון עתידות לשלוט ממשלות המתנגדות לצעדים הכואבים החיוניים כדי לחלץ את אירופה מן המשבר הכלכלי העמוק. הפופוליזם כובש יותר ויותר בירות ברחבי אירופה ומסכן את עצם קיומו של האיחוד האירופי. למשבר המתמשך ביבשת זו יש השפעה ישירה עלינו. ראשית, משום שרוב הייצוא שלנו מופנה אליה. ושנית, משום שאין לנו שום סיכוי לשרוד במשבר כלכלי גלובלי עמוק. והמשבר הזה עמוק בהרבה מאשר ב-2008, משום שהפעם מדובר בממשלות שאין מי שיחלץ אותן - ושבכלל לא בטוח שהן רוצות/מסוגלות להיחלץ. הליכה כעת לבחירות משמעותה הייתה לפחות חצי שנה של קיפאון בקבלת החלטות, בתקופה בה המצב הכלכלי העולמי מחייב תשומת לב מתמדת וקבלת הכרעות מהירה והחלטית. הליכה כעת לבחירות הייתה פוגעת קשות בהכנת התקציב, בדיונים עליו ובהעברתו בכנסת - כאשר הממשלה צפויה לסיים את השנה עם גרעון של 30 מיליארד שקל (לפי נתוני האוצר השבוע) וחייבת למצוא דרכים להקטין אותו. הליכה לבחירות עלולה הייתה להביא לשיתוק במגזר העסקי, הנמנע מקבלת החלטות עסקיות עד שתוצג הממשלה החדשה שתצהיר על דרכה. גם מהבחינה הזאת, נתניהו ומופז עשו את הצעד הנבון והאחראי.

שירות לאומי גם לערבים

ומה לגבי החרדים? גם כאן, ממשלת האחדות פותחת פתח של תקוה. ברור לחלוטין שהרוב המכריע של הציבור הישראלי לא מוכן להמשיך ולהשלים עם מצב, בו חלק הולך וגדל מהאוכלוסיה אינו תורם דבר למאמץ הלאומי ולעומת זאת נשען על התקציב הלאומי. לליכוד ולקדימה יחדיו יש 57 מנדטים, והם יעבירו בקלות כל חוק לשירות לאומי חובה, כי לעבודה ולמרצ לא תהיה ברירה אלא לתמוך בו. ועוד נקודה חשובה מאוד: החוק הזה צריך לחול על כל מי שאינו מתגייס לצה"ל, כולל הערבים. כדאי לשים לב גם לנושא שינוי שיטת הממשל. ההסכם הקואליציוני בנקודה זו עמום וכללי: "הצדדים מתחייבים לפעול לשינוי מהותי בשיטת הממשל הנהוגה בישראל ולכונן שיטת ממשל אשר תגביר את היציבות השלטונית והמשילות, ובין היתר תאפשר לראש הממשלה למלא את ימיו על-פי פסיקת הבוחר, ליצור רצף שלטוני, יכולת תכנון לטווח אורך והגנה על טובת הכלל". אם יורשה לנו, הנה שלושה קווים אפשריים: קביעת כהונת מינימום של שלוש שנים לכל כנסת, העלאת אחוז החסימה ל-5% ומניעת מעבר בין סיעות ו/או התפלגות סיעות. מכל מקום, גם כאן יש פתח לתקוה לשינוי משמעותי, שרק ממשלת אחדות יכולה לחולל אותו.