פחות דוחות, פחות פרטים

כבוד השופט יוסף שפירא, ברכות מקרב לב להיבחרך לתפקיד מבקר המדינה. לא אכביר מילים על חשיבות התפקיד ועל הקשיים הכרוכים בו; הרי אתה יודע לאן נכנסת. במקום זאת, הרשה לי להשיא לך מספר עצות. קודמך, מיכה לינדנשטראוס, שינה את פני ביקורת המדינה - הן לחיוב והן לשלילה. הביקורת נעשית במקרים רבים כמעט בזמן אמת, דבר המגביר כמובן את האפקטיביות שלה. חשיפת שמותיהם של חלק מן המבוקרים גם היא צעד חשוב מאוד, וראוי להרחיב אותו למקסימום האפשרי ולפרסם את כל השמות. מצד שני, לינדנשטראוס יצר אינפלציה של נושאים, טיוטות ודוחות, וכמו בכל מצב אינפלציוני - גם כאן משמעות הדברים היא ירידת ערך. אין צורך להזכיר לך את אמרתו הידועה של שר האוצר הראשון של ארה"ב, אלכסנדר המילטון, לפיה לבית המשפט אין חרב ואין ארנק כי אם את אמון הציבור. מהר מאוד תגלה, שאפילו כשופט היו לך הרבה יותר אמצעים מאשר כמבקר המדינה. עד כה לשלוח נאשמים לכלא בתיקים פליליים, לשנות את פעילות הרשויות בתיקים מינהליים ולחייב בתשלומי עתק בתיקים אזרחיים. כמבקר המדינה, המקסימום שאתה יכול לעשות הוא לפנות ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיבחן האם יש היבטים פליליים בממצאיך. ומאחר שב-99% מהמקרים אין היבטים כאלו, נותרת רק עם אמון הציבור, וליתר דיוק - תמיכת הציבור.

שום פוליטיקאי לא יתן לך "שיניים"

למבקר המדינה אין ולא יהיו "שיניים", מהסיבה הפשוטה שרק הכנסת יכולה להעניק לו אותן - ועוד לא נולד הפוליטיקאי שיתן סמכויות של ממש למי שמבקר אותו. לכן, האמצעי היחיד העומד לרשותך הוא דעת הקהל, אך היא כבר אדישה למדי. כולנו התרגלנו לטקס השנתי של הגשת דוח המבקר על 1,000-פלוס עמודיו. כולנו התרגלנו לנפח המוקדש לדוח באינטרנט ולעמודים שהוא ממלא בעיתונים. וכולנו כבר התרגלנו לכך שאחרי יום - הכל נשכח ודבר לא נעשה. אל תטפח ציפיות גדולות מדי. קרוב לוודאי שלא תוכל לשנות את המצב הזה. לעובדי המדינה שלנו יש קביעות והגנה של ההסתדרות, ולפוליטיקאים שלנו יש עור של פיל. נסה להיזכר מתי עובד מדינה הודח ומתי פוליטיקאי נאלץ להתפטר בגלל דוח של המבקר; תגלה שזו משימה בלתי אפשרית, כי זה פשוט לא קרה, לא קורה ולא יקרה. לינדנשטראוס החמיר את המצב הזה בכך שכמעט מדי שבוע נמסר בתקשורת שהוא בודק עניין כזה או אחר שהיה בכותרות. הוא ממש הזכיר לנו את דבריו של השופט מישאל חשין: "על דרך ההפלגה נאמר, שכיום נוטל אדם לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: קומו ונעלה ציון - אל בית המשפט העליון". קיבלנו את הרושם שזה בדיוק מה שעושה לינדנשטראוס: בוחר לו כותרת, גדולה ככל האפשר, ומודיע/מדליף שהוא יבדוק את הסיפור. התוצאה היא, שמרוב דיבורים של ועל מבקר המדינה - לא רק אנחנו הפסקנו להתייחס, אלא גם חלק מהמבוקרים. בשנה האחרונה שמתי לב לתופעה שלא ראיתי כמותה בשני העשורים בהם אני מסקר את דוחות המבקר: גופים מבוקרים שענו למבקר באיחור ניכר, אם בכלל. ואפילו נגד תופעה כזו אין לך מה לעשות. אתה יכול כמובן לפנות לנציבות שירות המדינה, אבל תהיה סמוך ובטוח שלא ייצא מזה הרבה.

כדאי לפרסם גם את מי שעובד כהלכה

הצעד הראשון שעליך לעשות לאחר שתיכנס ללשכתך החדשה, הוא לזמן את בכירי המשרד ולהודיע להם: אנחנו מצמצמים את מספר הביקורות ומספר הדוחות, ומתמקדים בעיקר - הן בבחירת הנושאים והן בבדיקתם. לא כל מסמך שלא נחתם כראוי מצדיק איזכור בדוח המבקר, לא כל מכרז לקוי מחייב ביקורת מקיפה, ובמיוחד - לא כל התרחשות משמעותית צריכה להיכנס תחת כנפיו הרחבות (מדי) של משרד המבקר. נכון, הפרטים הקטנים חשובים משתי סיבות. האחת: כדאי לתפוס את הליקויים לפני שהם נעשים גדולים. השנייה: אם רוצים לתקן, אז צריך לתקן לכל הרוחב. אבל זו שאלה פשוטה של עלות/תועלת - הן מבחינת משאבי משרדך והן ובעיקר מבחינת הכלי היחיד העומד לרשותך: הציבור. וכפי שאמרתי, הציבור התעייף ונעשה אדיש. רק אם דוח המבקר יחזור להיות אירוע נדיר, יש סיכוי שהאדישות הזו תיעלם. רק אם הדוח לא יהיה בן 1,177 עמודים אלא יתמקד בעיקר, יש סיכוי שיהיה לנו כוח להתעמק בו ולדרוש מן האחראים להסיק את המסקנות. ועוד הצעה, בהחלט יוצאת דופן: כדאי שתשקול את האפשרות לפרסם גם מקומות בהם הביקורת לא מצאה ליקויים. מאחר שכאמור אינך יכול להעניש את המבוקרים, אולי תוכל לעודד אותם לפעול כיאות אם יידעו שיזכו להכרה על כך. והעיקר - שיהיה בהצלחה.