פרשה מפחידה נקרא השבת - פרשת "בחקותי". צומת דרכים מסוכן. אם תשמעו לחקותי - תזכו לשפע כלכלי ולביטחון פנימי וחיצוני. ואם (חלילה) לא תשמעו למצוותי, מזומנת (שוב חלילה) רשימת קללות שקשה לחזור עליהן בכתב או בעל-פה.
איפה אנחנו נמצאים? זאת השאלה שטורדת את הקורא, את המאמין ובעצם כל אדם. פעם, אחרי פיגוע, אמר לי מישהו: "מה אתה מתלונן, תראה את החברה שלנו, קרא אחר-כך את פרשת 'בחקותי' ותבין". עניתי לו שאני דווקא חושב שאנחנו בדרך למעלה ולא למטה. שמתי גם לב שהפרשה לא מדברת על פנקסנות, כמה עבירות יש לכם וכמה מצוות, אלא על הליכה בחוקותיו של ה'. גם הפתיח האופטימי של הפרשה - "והיה אם בחקותי תלכו" - עוסק דווקא באופציה היותר-אופיטימית.
האופטימיות מתחזקת כשחושבים על כך שבסופו של דבר, "החוקה" שבה צריך ללכת, מבטאת קודם כל התמסרות לאידיאל ורעיון נשגב. החברה הישראלית, רובה ככולה, "הולכת" בחוקה. חלקה מסור מאוד לעם ולמדינה, חלקה מסור מאוד ליהדות, חלקה מסור לשניהם, אבל המשותף הוא שכולם מסורים מאוד לאיזשהו ערך בעל משמעות.
הפרשנות הזאת נתונה לוויכוח. כך למשל, חלק מחברַי החרדים והחילונים לא יסכימו עם ההנחה לפיה מעשה טוב הנעשה מכוח "חוק" ייחשב גם הוא כמצווה. מבחינתם, כל עוד ההתנהגות איננה מכוונת על-ידי מודעות למקורה האלוקי של המצווה, היא לא מקבלת את התוקף והמשמעות הדתית. אני, לעומת זאת, סבור שפעמים רבות אדם עושה מעשה טוב מכוח הכרתו ובחירתו, ועל-אף שהוא איננו מודע למקור האלוקי של המעשה אותו הוא עושה, עדיין הדבר הוא בגדר מצווה. עצם הזדהותו עם תוכנו של המעשה, מכילה את ההזדהות עם המרכיב הטוב הנצחי שקיים בו.
זקוקים ל"עין טובה" אדם מסייע לקשישה לחצות את הכביש. הוא לא עשה זאת משום שזו מצווה, הוא איננו אדם דתי והוא איננו מכיר את סעיפי השולחן-ערוך. חברי אומר: זה מעשה מוסרי נאצל, אך לא מעשה דתי, שהרי האדם איננו מודע לתוקף האלוקי שלו. ואילו אני אומר: המקיים איננו אומר אלוקים, ואיננו יודע לכנות אותו בשם, אבל לאלוקים האינסופי ישנן אינסוף דרכים להתגלות. והוא מתגלה בתוך המעשים הטובים, הערכים המתוקנים והאידיאלים. משעה שנפשו של אדם נדבקת באידיאלים, ובערכים, היא נדבקת בתוכן העמוק והאינסופי שלהם, גם אם אותה נפש מכנה זאת "מוסרי, נכון וראוי".
חבר אחר אמר לי, כי בהגדרה זו אני הופך שתלטן ושולל מהחילוני את הבחירה החופשית שלו. "אתה אונס אותו לקבל את תפישת העולם שלך", אמר. ואני אומר: "אלוקים גדול לא רק מהחילוני המוסרי. הוא אפילו גדול יותר מהדתי המאמין, הוא גדול מכולנו, ורסיסי נצחיותו נמצאים בכל מקום".
ואני חושב בליבי: יש כל-כך הרבה בעיות, יש כל-כך הרבה דברים לתקן, אבל יש כל-כך הרבה אנשים נפלאים מסביב. כל-כך הרבה אנשים שרוצים לעשות טוב. הם דתיים, חילונים וחרדים. הם צעירים וזקנים. הם עלו מרוסיה, מאתיופיה, מארה"ב או ילידי הארץ. אנחנו הולכים ומטפסים. כולנו זקוקים לתיקון, כולנו זקוקים לשיפור. אך מה שכולנו זקוקים לו הוא "עין טובה". וכשיש עין טובה, הלב מתמלא באופטימיות. כשנקרא ברעדה את פרשת בחקותי, אלחש לעצמי: "נפלאים הם האנשים שסביבי בבית הכנסת, נפלאים הם האנשים שלא הגיעו לבית הכנסת, ולוואי ונדע לשלב ידינו ולהביא יחד עוד יותר טוב".
