הנאכבה היא ה"שואה הפלשתינית" (לדבריהם). אבל כולנו מודעים לכך כי זהו בעצם אסון שהם הביאו על ראשם כאשר התנגדו לרעיון ה"חלוקה" ותקפו אותנו בעזרת צבאות מ-7 מדינות ערביות - כשלו וניגפו. אומנם לא הושמד שליש מעמם, ולא היו להם 3 מיליון פליטים, אבל בהגזמה הערבית המוכרת לכל, הכל מותר.
יום הנאכבה (ה-15 במאי), היה היום בו פתחו כל הכוחות הערביים במתקפה כללית עלינו, (יום קודם הוקמה מדינת ישראל) לפיכך אני מניח, כי "השואה" הזו שהם מציינים איננה דווקא הקמת מדינת ישראל אלא ההחלטה האומללה שלהם לצאת למתקפה כללית עלינו... ולפיכך, ניטיב לעשות אם נאפשר להם לציין את יום הנאכבה כל שנה בעצרות וברוב עם כאשר יזכרו (וגם נזכיר להם שוב ושוב) מה יקרה להם אם הם יחליטו שוב לתקוף אותנו...
לגבי הסטודנטים שלנו שרוצים להראות לחבריהם הערבים מ"היכן משתין הדג" אני מציע להם לעשות עצרות ביום ה-20 ביולי, שזהו היום (בשנת 1949) בו נכנעו למעשה הכוחות הערביים וחדלו מהמלחמה עם אפס הישגים והרבה מאד תבוסות.
לכן, ה-20 ביולי ,הוא למעשה היום שצריך להיות חקוק לנצח בזיכרונם של הציבור הפלשתיני בכלל והסטודנטים הערביים בפרט כיום הנאכבה השני (והם מאד אוהבים חגיגות של תאריכים...) ואז, במקום להסתכסך בקמפוסים - יחגגו את היום הזה כיום הניצחון כל הסטודנטים היהודים, ואז ניתן יהיה לעשות אפילו חגיגות משותפות עם הסטודנטים הערביים, כי זוהי - הכניעה - שהינה בעצם הנאכבה האמיתית שלהם...
