בחירות

למי שרץ לשנות את שיטת הבחירות, כדאי להעיף מבט על מה שקורה בשתי הדמוקרטיות המפוארות ביותר בעולם: ארה"ב ובריטניה. המסקנה תהיה, שהשיטה שלנו דמוקרטית הרבה יותר ונכונה משלהן. השיטה שלנו, בניגוד למצב בארה"ב ובבריטניה, מעניקה ייצוג הולם לכל מגזרי האוכלוסיה, ותתפלאו – אפילו יוצרת משילוּת טובה יותר. הבחירות האישיות בבריטניה מביאות לכך שכל הקולות שלא ניתנו למנצח באותו מחוז, יורדים לטמיון. מאחר שכיום יש שלוש מפלגות חשובות (השמרנים, הלייבור והסוציאל-דמוקרטים), יכול תיאורטית המנצח להיבחר בשליש+אחד מהקולות, ושני שלישים מהמצביעים לא יזכו לייצוג. מאז מלחמת העולם השנייה היו בבריטניה 17 ממשלות; להוציא את הנוכחית, לאף אחת מהן לא היה רוב במניין הקולות בבחירות. לממשלה האחרונה של הלייבור היו רק 35.2% מקולות הבוחרים – אבל היה לה רוב מוחלט בפרלמנט. בארה"ב מביאה החלוקה בין הבחירות האישיות לקונגרס לבין הבחירות האישיות לנשיאות, למצב בו בדרך כלל הבית הלבן והקפיטול נמצאים בשליטתן של שתי מפלגות שונות. ב-67 השנים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה, שלטה אותה מפלגה בבית הלבן ובסנט רק 30 שנה, ובבית הלבן ובבית הנבחרים – רק 29 שנים. מה שאומר, שכמעט תמיד על הנשיא להתמודד עם קונגרס-לעומתי ולהפך – מה שמביא לכך שבמידה רבה הממשל האמריקני בנוי על שיתוק ו/או על פשרות. ועוד נקודה: המפלגה לה יש רוב בסנט או בבית הנבחרים, מקבלת את ראשות כל הוועדות, בלי שום קשר לגודל הרוב שלה. מה שצריך בארץ הוא שני תיקונים טכניים לכאורה, שבפועל יגבירו מאוד את היציבות: העלאת אחוז החסימה ל-5% ואיסור מוחלט על מעבר של ח"כים מסיעה לסיעה; מי שירצה לעזוב את סיעתו – יהיה חייב להתפטר מן הכנסת. כך לא יהיו סיעות קטנטנות וסחטניות, וכך יכובד רצונו של הבוחר.

הנה עוד הוכחה לכך שמילה של פוליטיקאים אינה שווה אפילו את הנייר עליה היא נכתבת. 70 חברי כנסת חתמו על מועמדותו של יוסף שפירא למבקר המדינה, אבל רק 58 הצביעו בעדו בסיבוב הראשון, 59 בסיבוב השני ו-68 בסיבוב השלישי. אתם לא בטוחים – אל תחתמו; אפשר להגיש מועמדות גם עם עשר חתימות. חתמתם – אל תנצלו את הפרגוד כדי לפעול בצורה הפוכה. זה שאין לכם בושה בפני הציבור והתקשורת, אנחנו יודעים מזמן; כעת מתברר, שאיבדתם את הבושה אפילו בפני עצמכם.

מאחר שהבחירות יתקיימו רק בעוד שנה וחצי, מסקרן יהיה לראות האם יאיר לפיד יעמוד על הסמכויות הדיקטטוריות שנטל לעצמו במפלגתו. תקנון המפלגה קובע שלפיד יכהן כיו"ר לפחות עד 2020, יקבע בעצמו את רשימת המועמדים לכנסת, יבחר בעצמו את הנהלת המפלגה ובעלי התפקידים בה, יכריע בעצמו בכל חילוקי הדעות בסיעה, יוכל להחליט בעצמו בכל נושא שלא נקבע גורם מחליט אחר, יוכל בעצמו לאשר קבלת חברים שלא לפי התקנון, יחליט בעצמו האם לנהל מו"מ קואליציוני, ויקבע בעצמו האם להיכנס לממשלה ואלו תיקים יקבלו חברי המפלגה. מה שניתן אולי היה איכשהו לקבל, בדוחק רב, כאילוץ של חוסר זמן עד לבחירות – לא יכול לעמוד כאשר יש המון זמן להקים מוסדות דמוקרטיים ולנהל הליך ראוי. נכון לעכשיו, "יש עתיד" היא המפלגה הדיקטטורית ביותר בישראל ומן הסתם בעולם הדמוקרטי כולו. כן, מר לפיד, אפילו שס ויהדות התורה דמוקרטיות יותר מהמפלגה שלך: שם אין לאיש שריוּן, ושם הרשימה נבחרת בידי שורה של אישי ציבור מוכרים, מנוסים ובעלי מעמד.

תמיד חשבתי, שמאבקי ירושה מתחוללים כאשר יש באמת על מה לריב (ראו לדוגמה את משפחת אייזנברג ומשפחת עופר), אבל כאשר מדובר בקבצנים – על מה יריבו, על החובות? אבל מתברר, שגם בנושא הזה – לפוליטיקה הישראלית יש חוקים משלה. הציונות הדתית, שהייתה פעם מעמודי התווך של המערכת הפרלמנטרית בישראל, הצטמקה בכנסת הנוכחית לשישה ח"כים בשתי סיעות. וכאילו שזה לא מספיק, הודיעו כמה אישים על הקמת מפלגה שלישית. מאחר שאחוז החסימה מונע בחירת סיעות בנות פחות משלושה חברים, משמעות הדבר היא סכנה מוחשית להיעלמות כמעט מוחלטת של הציונות הדתית מהמפה הפרלמנטרית. ולמה? בגלל שיקולי כבוד ואגו. בעידן של הקצנה חרדית הגוררת קיטוב חילוני, חייבת הציונות הדתית לחזור לתפקידה ההיסטורי, כמי שרגל אחת שלה נטועה ביהדות ובהלכה, ורגל שנייה – בציונות ובעולם המעשה. בעידן של ימין קיצוני הגובל בפאשיזם אל מול שמאל קיצוני הגובל בבגידה, חייבת הציונות הדתית לחזור לתפקידה ההיסטורי, כמי שיודעת להלך בשביל הזהב.

צבי שרף הודיע שיתמודד על ראשות איגוד הכדורסל, בתנאי שהבחירות יהיו חשאית ובלי ייפויי כוח. שמעתי את זה, וכמעט נפלתי מהכיסא. במדינה דמוקרטית במאה ה-21, יש גוף ציבורי בו הבחירות אינן חשאיות? יש גוף ציבורי בו אדם יכול להצביע בשמו של חברו? יש גוף ציבורי שהשאלות הללו בכלל נמצאות על סדר יומו? אני לא יודע אם שרף ראוי או לא ראוי להיות יו"ר האיגוד, אבל דבר אחד בטוח: הוא חייב לקחת את הנושא לבית המשפט ולהכריח את העסקונה האנטי-דמוקרטית הזאת לבחור (כן, לבחור) בין דמוקרטיזציה לבין הליכה הביתה.

האנרכיה השלטונית ביוון הגיעה השבוע לשיאה, כאשר שבועיים לאחר הבחירות התברר שאין אפשרות להקים ממשלה ובעוד חודש ילכו היוונים שוב לקלפיות. בינתיים, מנהיג "השחר המוזהב" הפשיסטית, ניקולאוס מיכלוליאקוס, שמפלגתו זכתה ב-7% מהקולות בבחירות, לא ביזבז זמן והכחיש את השואה. עם כל ההבדלים בין גרמניה של 1933 ליוון של 2012, כדאי מאוד לשים לב לקו דמיון בולט מאוד ומטריד ביותר: מצוקה כלכלית הגוררת ואקום שלטוני אליו נכנסת מפלגה פשיסטית-גזענית-אנטישמית. ונזכיר שבצרפת התמונה חמורה עוד יותר, עם 18% שניתנו למארין לה-פן הפשיסטית בבחירות לנשיאות בתחילת החודש. אם אירופה לא תתעורר במהירות, היא עלולה למצוא את עצמה בסיוט. והפעם, בניגוד למצב לפני 79 שנה, איש אינו יכול לטעון שהסכנה אינה ברורה ומיידית.

בשבוע הבא יתקיימו הבחירות להסתדרות. נכון שזה לא מזיז לכם את קצה הציפורן של הזרת?