מאיר דגן - מחסל הערבים שהפך לאתרוג

לדגן יש כעת עדנה מהתקשורת ומכל הצד השמאלי במפה הפוליטית, שבעיקרון מתנגדת להתקפה באירן ובמידה רבה מוכנה להכיל מצב בו אירן תהיה גרעינית. התקשורת והשמאל יחד איתה, מהללים את דגן כמומחה מנוסה, יוצא המוסד, ששירת את המדינה שנים ארוכות ובעל זכויות כה רבות. לכן דבריו הם בבחינת "כזה ראה וקדש". לדידם כל מילה שיוצאת מפיו היא אמת צרופה של אדם חסר פניות וחסר כל חשד שמניעיו זרים. הדבר מזכיר מאוד את הדרך בה נהג השמאל במורו ורבו של דגן, אריק שרון. גם לשרון שכחו את כל "חטאיו" ו"איתרגו" אותו, העיקר שיבצע את המלאכה - מימוש חלומם הרטוב - פינוי גוש קטיף.

"מומחיותו של מאיר היא להפריד את ראשו של ערבי מגופו"

כל השמאלנים שמהללים את מאיר דגן עכשיו ומביאים את דבריו כאמת צרופה מן השמיים, של איש מקצוע מעולה שבסך-הכל מביע את דעתו בתום לב ומתוך דאגה כנה למדינה שאותה שירת שנים כה רבות, שוכחים לו היטב את עברו ה"בעייתי", בעיני המתבונן השמאלני המצוי. בשנת 1970 הטיל על דגן, אלוף פיקוד דרום דאז, אריאל שרון, להקים את "יחידת רימון", יחידה מיוחדת שתפקידה היה להילחם בטרור הפלשתיני ברצועת עזה. היחידה שדגן הקים הייתה אכזרית במיוחד לערבים. הנה למשל ציטוט מהארץ, העיתון שהכי מזוהה עם השמאל במדינה, משנת 2002, ערב בחירתו של דגן לראשות המוסד: "לרגל מינויו של מאיר דגן לראש המוסד זכתה סיירת "רימון", יחידת מסתערבים/מחסלים שהקים בשנת 70', לסופרלטיבים שהציגו אותה כחבורת לוחמים מיומנת ומפוארת, שבמו ידיה עצרה את הטרור ברצועת עזה. כל מי ששירת באותה תקופה ביחידה קרבית בצה"ל אינו יכול אלא לגחך לנוכח שכתוב ההיסטוריה. רימון נחשבה בעינינו ליחידה שהדבר האחרון שאפשר לקשור לה הוא איכות. היא ניצבה בתחתית סולם היוקרה של צה"ל, וחייליה, שרובם נפלטו מיחידות טובות יותר, היו נושא לבדיחות. רימון שאני הכרתי התפרסמה בעיקר ברישול ובחובבנות שלה. הדימוי שלה היה ירוד ובוגר בה"ד 1 ששובץ אליה חש שנשלח לארץ גזרה. גם התפוקות המבצעיות שלה היו פחותות בהרבה ממה שמייחסים לה היום ותרומתה לקיזוז רשימת המבוקשים הייתה מינורית. לא במקרה פורקה היחידה ואיש לא הצטער על כך. לולא הקשר האמיץ שנרקם אז בין אריאל שרון, אלוף פיקוד דרום, לבין דגן הצעיר הייתה רימון צוללת מזמן לתהום הנשייה. אלא שהגלגל מסתובב, הזיכרון קצר ודגן חוזר לכותרות בעזרת יחסי ציבור שהופכים את הצפרדע של שנות השבעים לנסיך של שנות האלפיים. " ועוד ציטוט מעיתון השמאל, הארץ משנת 2008: "לשרון מיוחסת האמירה: מומחיותו של מאיר היא להפריד את ראשו של ערבי מגופו. לוחמי יחידתו התחפשו לפלשתינים ושמם יצא לפניהם כמתנקשים חסרי רחמים. לימים הסתבכו שניים מהלוחמים לשעבר במעשי רצח באזרחות, וטענו להגנתם שהזוועות בעזה ערערו את נפשם. דגן הגיע לדרגת אלוף כעוזר ראש אג"ם (המקביל לראש אגף המבצעים כיום), ופרש כשהרמטכ"ל אהוד ברק נמנע מקידומו לאלוף פיקוד. היום ברק שר הביטחון. שרון, לדברי עוזריו, אהב את דגן וכיבד אותו כמפקד, אך ראה בו קבלן למבצעים מיוחדים ופחות העריך את תבונתו המדינית. "הערכותיו היו שבלוניות והוקראו מהדף", זוכר אחד העוזרים. שרון התמקד באינתיפאדה ובהינתקות. חזיתות הפעולה של המוסד היו משניות בעיניו, וכך גם דגן. אחרי שאסד הבליג על הפצצת הכור הסורי, שינה דגן בהדרגה את עמדתו. מעתה העריך שאסד עשוי להתנתק מ"ציר הרשע", ושיש טעם לבחון את עמדתו ולדבר אתו. מאז היה שותף קרוב לשיחות שמנהל חברו טורבוביץ' עם הסורים בטורקיה." מהציטוטים הישנים האלה, ניתן להבין מה חשבו עליו במחנה השמאל באותם זמנים רחוקים, לפני שנים ספורות. אז מה השתנה עכשיו, כעבור שנים מספר? האם דגן זכה להתגלות? האם הפך לשוחר שלום נלהב ואוהב ערבים? האם קיבל לפתע תבונה מדינית? האם התגבר על אי אילו זוועות מעזה? האם מחל לאהוד ברק שסיכל את קידומו? האם הערכתו לאסד גורמת לשמאל לאהוב אותו? מדוע השמאל מחבק כל כך את מאיר דגן ומוחק לו מה"תיק" את מה שלפני כמה שנים ספורות קטלו אותו עליו? בדיוק באותו האופן שאיתרגו את שרון בתקופת פינוי גוש קטיף, ומחקו לו את עברו ה"בעייתי" והתעלמו מההווה הבעייתי והמושחת שלו, כך בדיוק "מאתרגים" את דגן עכשיו, כדי למנוע ממדינת ישראל את האפשרות להגן על עצמה לבדה מול האיום האירני. וזו סיבה מספיק טובה לחשוד במניעיו של האיש. או בפרפרזה על מה שכתוב בציטוט מהארץ "כל מי שקרא עיתונים באותה תקופה, אינו יכול אלא לגחך לנוכח שכתוב ההיסטוריה."

אכזריות טבעית או פטריוטיות?

ובאשר לשאלת מהימנותו, מקצועיותו ותרומתו של דגן למדינה, יש לתהות האם דגן שירת את מדינת ישראל ב"גבורה ותעוזה" ובאכזריות שכזו דווקא מתוך אהבת ישראל, ערכים ואידיאולוגיה או שסביר יותר להניח שפעל פשוט מתוך יצר האכזריות, ההרג והסאדיזם שטבוע בו. הוא היה פשוט מתנקש מוכשר. כולנו זוכרים את הסיפור כיצד היה מהלך ברחובות עזה עם המקל בלבוש מקומי והטיל מורא על הערבים ולעיתים גם היה מחסל באקראי איזה ערבי "תמים". בעודו מאשים את נבחרי הציבור, נתניהו וברק, כאנשים חסרי אחריות ובעיקר כאנשים מסוכנים, ראוי לשאול, האם מי שגר בבית מזכוכית יכול להשליך כך באופן חופשי אבנים לכל עבר. הרי דגן עצמו הוא מיוצאי "כנופיית חוות השקמים" המושחתת. הוא היה מינוי פוליטי מובהק של אריק שרון, ומפלגת קדימה הישנה, זו שלפני כיבושה על-ידי נתניהו. אותה קדימה של חיים רמון, אייל ארד ("להרוג את ביבי" ), ראובן אדלר ודב וויסגלס. כבר שכחנו את תקופת הספינים הסוערת? את פרשיות השחיתות שנקשרו באותה קבוצה? כבר שכחנו את הקשרים לקזינו ביריחו ואת האי היווני? בעוד אנו נקראים על-ידי מאיר דגן לתהות על קנקנם של ראש הממשלה ושר הביטחון, יש לתהות דווקא על קנקנו של מאיר דגן ולהסיק שבעצם הוא האיש חסר האחריות והמסוכן. מסיבות מסתוריות, מאיר דגן, המתנקש המוכשר, מתנקש כעת באינטרס הישראלי שלאירן לא יהיה נשק גרעיני. וההפתעה הגדולה היא שמי שעומד מאחוריו ומריע זה דווקא השמאל, הידוע כמכחיש ההיסטוריה היהודית, שמעלה את ה"נכבה" על נס, שקידם את ההינתקות ואת מסירת הגולן לסורים, ועוד רעיונות מדיניים מנותקים ומסוכנים למדינת ישראל. אותו השמאל "מאתרג" כעת את "מפריד ראשי הערבים מגופם" לשעבר, כל הדרך להפיכתה של אירן לגרעינית. האנומליה הזו היא בעיני סיבה מספיק טובה לא להאמין שטובת המדינה היא בראש מעייניו של האיש. מבין שלל האמירות שנזרקות לחלל האוויר במציאות המסובכת שאנו חיים בה, אני מעדיף לא ללכת כעיוור אחרי אמירותיו המסוכנות של דגן.