לאחרונה נמסר כי ישראל והרשות הפלשתינית החליטו לחדש את "מחוייבותן לשלום" ולהחיות את שיחות השלום. אם אכן תתממש תחזית זו, נושאי הליבה של שטחים, ביטחון, התנחלויות ופליטים, ארץ ישראל וירושלים יעלו שוב לדיון, כאילו שדיונים נוספים יפשטו את העניינים במקום לסבכם. אך קשה לתאר כיצד בכלל ניתן לדון בכל הנושאים כבדי המשקל הללו, שלא לומר להגיע להסכמה ידידותית בהם, אם האווירה מסביב מזוהמת ומורעלת על-ידי שטף של תעמולה עויינת שמפיצות התקשורת ומערכת החינוך הפלשתיניות. תעמולה זו נועדה להנציח את העימות, להעמיק את השנאה, לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל, להשמיץ אותה ולהציג את אזרחיה כבלתי אנושיים, ולהתייחס להיעלמותה הקרובה לעיתים קרובות בהרבה מאשר לטפח את אפשרות היותה שכנה של שלום.
מן הרגע שהתחייבה הרש"פ לעצב תוכנית לימודים המבטאת את האידיאלים של הלאומיות הפלשתינית מבלי להטיף לשנאה ואלימות נגד ישראל, או כפי שהתייחסו אליה ספרי לימוד רבים - כ"אדמה של 1948" או כ"פְּנים" - כל מי שמעוניין בחינוך לשלום ראה כי ניצבת בפניו בעיה חמורה. במאמץ לְרַצּות הן את אונסק"ו והן את תושביה של הרשות, היה על הרש"פ לטוות חוט דק בין השני הגורמים. חברי המרכז הפלשתיני לפיתוח תוכניות לימודים נמנעו אפוא מהסתה ישירה וגלויה נגד ישראל שאפיינה את תקופת טרום-אוסלו, שבה החינוך ברצועת עזה תאם את תוכנית הלימודים המצרית וזה ביו"ש את התוכנית הירדנית. גם בתחומים אחרים מתחוללת הרעלה רוחנית, כמו בהצהרות פומביות של פוליטיקאים ואנשי דת, בתקשורת, הכתובה והאלקטרונית, שברובה נשלטת על-ידי הרש"פ או חמאס. גם בתירוץ חסר שחר של "חירות" ו"דמוקרטיה", נעשית ליהודים ולישראל דמוניזציה ודלגיטימציה, והַשֹנָאָה רבת-עוצמה, במידה כזו שיש לתהות כיצד ייתכנו יחסי שכנות נאותים עם ישראל, וכיצד תוכל ישראל למסור עוד שטחים לגוף כלשהו המפאר טרוריסטים ורוצחי אזרחים תמימים ומעודד את הנוער ללכת בדרכם ולראות בהם גיבורים לאומיים.
תקופת בית ראשון מעולם לא הייתה כך אפוא, במקום לקרוא ישירות להפעלת אלימות, הרש"פ ממסדת ומפארת טרוריסטים שאליהם היא מתייחסת כאל קדושים, על-ידי קריאת בניינים ואירועים חשובים על שמם של אנשים כמו דלאל מוגרבי שב-1978 רצחה צלמת אמריקנית יהודייה ו-36 אזרחים ישראלים בטבח בכביש החוף. בנוסף, הממשלה הפלשתינית מעניקה למשפחותיהם של אלה ש"קידשו את שם אללה" עזרה כספית. לאחרונה, העניק מושל מחוז ג'נין, קדורה מאסה, אלפיים דולר לקרוביו של ח'לדון נג'יב סמודי ש"נהרג לאחרונה כקדוש במחסום חמרה על-ידי כוחות הכיבוש הישראלים". במציאות, ניסה סמודי לרצוח שני חיילים ישראלים שאיישו את המחסום, אך נורה לפני שהצליח להפעיל שני מטעני צינור שנשא.
המרכז הפלשתיני לפיתוח תוכניות לימודים גם אינו מכיר במדינת ישראל ובהיסטוריה היהודית. עד כיתה י"א התלמידים הפלשתינים אינם רואים על המפות אפילו את המילה "ישראל" או את שמותיהן של ערים יהודיות ראשיות כמו תל אביב, וגם אז האותיות כה קטנות שבקושי ניתן לראותן. ספרי הלימוד של כיתות י"א הם גם הספרים הראשונים המודים בקיומה של היסטוריה יהודית עתיקה באזור שעמם נפגשים תלמידי הרש"פ. עד 2005 מחקו ספרי הלימוד בשיטתיות את הנוכחות היהודית בארץ ישראל של הזמן הקדום על-ידי פסיחה על תקופת ההתישבות הישראלית שבין 1200 ל-587 לפני הספירה, הכוללת את מה שקרוי תקופת בית ראשון. זאת, על-מנת למנוע מתן לגיטימציה לטענות היהודים על הארץ. 2005 גם מציינת את הפעם הראשונה שספרי לימוד פלשתיניים התייחסו לעיתים לירושלים גם כאל בירה יהודית, אף אם בדרך כלל העדיפו להשמיט את היותה בירה יהודית, והפכו את העיר לערבית. זאת בניגוד לפסק הלכה של המופתי העליון של ירושלים שהכריז על ירושלים כמוסלמית בלבד (ערפאת הכיר גם בזכויות של הנצרות בעיר) ושלל את קיומם של שורשים יהודיים כלשהם בעיר. גם אבו-מאזן צוטט לאחרונה חוזר על אותן קביעות.
ההיבט האחר של יצירת סביבה של שלום הוא החדרת האווירה הרוחנית והרגשית המובילה לפיוס, לקבלת האחר, לסובלנות כלפיו, לאיפוק בקביעת סטריאוטיפים ותיאורים שליליים של האחר, למאמץ מודע ללמוד אותן, לשתף עמו פעולה ולטפחו כשכן וידיד. אך בכל המגעים שבין ישראל ובין הערבים, ההיבטים הקשים ביותר של יישום שלום היו בלימת ההסתה והחינוך לו. ב-19 השנים מאז הסכמי אוסלו, שבהם נטלו על עצמם הפלשתינים לשים קץ להסתה ולחנך את הדור הצעיר שלהם לשלום, מעט מאוד נעשה בעניין. כמה ספרי לימוד המכפישים את היהודים, את הציונות ואת ישראל שונו מעט בלחצם של ישראל והמערב, אך ככלל הם חיקו את שתי המדינות הערביות שכרתו שלום עם ישראל - מצרים ב-1979 וירדן ב-1994, ולא חדלו מניהול מסעות השטנה שיטתיים נגד היהודים וישראל, כפי שניתן להתרשם מסקירה של העיתונות היומית. בתקשורת הפלשתינית הנגישה מאוד בישראל, נראה כי המצב אף חמור יותר, ועד היום הצגת חומר שמדגים את התופעה לא הועילה.
הפלשתינים מבינים היטב כי ההסתה וה"חינוך" יוצרים מכשולים ארוכי טווח לכל תהליך שלום. שכן גם אם הדורות הנוכחיים של המנהיגים הפכו לשבויי התעמולה שלהם עצמם, הייתה בכל זאת תקווה כי בדור החדש שחונך על שלום יצמחו בעתיד מנהיגים אחרים. אך נוכח המאמצים המתמידים והנחרצים של ההנהגה הפלשתינית להנציח שנאה והסתה, להתעלם מן ההיסטוריה והארכיאולוגיה של היריב ולטפח טרוריסטים כמודלים לחיקוי, ברור כי התולדה היחידה של כל אלה תהיה טרור ומוות. לכן, כתנאי מקדים לכל יוזמה מדינית, במקום שישראל תדרוש השארה של יישובים או תתבע סידורי ביטחון וכל יתר הדרישות הפיזיות ידועות, עלינו לתבוע את החינוך לשלום של הדור החדש. בלעדיו, לא תיתכן שום התקדמות. ייתכן כי עלינו לגייס את תמיכת המערב במאמץ כזה, במקום לעורר את זעמו בדרישות הנתפסות בעיניו כחמדנות נדל"ן בלבד.
