ארבעים וחמש שנים עברו מהשבוע המופלא שהשתחררנו בו מטבעת החנק הערבית שאיימה עלינו כאן בלא פחות מ'אושוויץ שנייה'; מהשבוע ששבנו בו אל נחלת אבותינו בגב ההר, חוט השדרה של ארץ ישראל המערבית; מן היום שבו שוחררה ירושלים, מקדש מלך ועיר מלוכה; מן היום שבו היו ישראל לב אחד לאביהם שבשמים בעת מעמד הצנחנים מול הר הבית. האירועים הגורליים, שהתרחשו במהירות על-טבעית, הצריכו ללא כל ספק קביעת יום של הודאה לה' והלל, יום של ציון דרך מובהק במסלול הארוך אל הגאולה.
אך כעבור דור וחצי מן הימים ההם עדיין יום חירות ירושלים מקרטע בתודעה הדתית והלאומית שלנו, ולא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הציבור החרדי לא זכה ביום חירות ירושלים לרב בשיעור קומתו של ראש ישיבת פוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן, שתלה את דגל הלאום על גג ישיבתו ביום העצמאות. הציבור החילוני עוד לא החליט אם הניצחון בששת הימים ושיבתנו אל יהודה, שומרון וירושלים היו עבורו ישועה או אסון. הציבור הציוני-דתי בחלקו הגדול נגרר אחרי האווירה הכללית, וגם בציינו את יום חירות ירושלים הוא גורר רגליים בכבדות, ואחריו נגרר גם הציבור שומר המצוות בארצות הגולה.
אך קהילות רבות בירושלים וביישובי יהודה ושומרון, הישיבות הציוניות, תנועת בני עקיבא ושלוחותיה ועוד יהודים יקרים לא נואשו, והם ממשיכים לרומם את היום ולשלב אותו בתודעה הלאומית, ורושמים הצלחות גם בקרב שרי הממשלה ומוסדות רשמיים. אחד ממפעלי הדגל של תנועת בני עקיבא, הישיבות התיכוניות וגופים יקרים נוספים ביום זה הוא ריקוד הדגלים אל ירושלים העתיקה עד סמוך להר בית קודשנו.
בשנתיים האחרונות סירבה המשטרה לאשר את הריקוד בירושלים שבין החומות, ודרשה להעבירו למערב ירושלים. השנה לשמחתנו נדחתה בקשתה, והריקוד ישיב עטרה ליושנה.
אינני מחסידיו של ניצב ניסו שחם, מפקד מחוז ירושלים. ההפך הוא הנכון. אני זוכר היטב את פראותו ואת גסותו בכפר-מימון, ומתקשה להבין איך הגיע לתפקידו רם-המעלה עתה. אך בסוגיית הניסיון להעביר מערבה את ריקוד הדגלים אני מבין ללבו, גם אם איני מסכים עמו.
בשנים האחרונות מנסה, לבושתנו, תופעה חדשה להכות שורשים. חלק מבני הנוער, ובראשם מספר מצומצם של מבוגרים, מנצלים את חסות הריקוד היקר, והשמחה וההתלהבות שכולה לשם שמים ולשם ירושלים, כדי להוציא לפועל רצונות אחרים. רצונות אלו הם לפגוע בערבים באשר הם ערבים, להעליבם, להעליב את אמונתם, לפגוע ברכושם, ולעתים אף בגופם. בעת הריקודים בירושלים העתיקה נשמעו בחסות הדגלים הכחולים-לבנים ובחסות שירי הקודש ושירי ירושלים נאצות כלפי האיסלאם, כלפי מוחמד, כלפי עוברי אורח ערבים, ובהם קשישים בעלי דוכנים המפרנסים את בעליהם, וגם דברים חמורים יותר.
מדובר במיעוט קטן ביותר. רוב הרוקדים הם בני נוער תמימים, ציונים נלהבים, המוכנים לתת את נשמתם ואת גופם עבור העם ועבור המדינה. אך במספר הרב של הרוקדים, גם חצי אחוז הוא מספר בן שלוש ספרות. המיעוט הפרוע הזה מתסיס את העיר העתיקה, וגורם להתכתשויות מיותרות, לשנאה מיותרת ולעבודה מיותרת למשטרה אחרי שהרוקדים כבר שבו לביתם. לכן מפקדי המשטרה אינם אוהבים את הריקוד.
זה מיותר, זה מבייש, זה מרושע, זה לא מתאים לריקוד התמים ולמטרותיו האמיתיות. לא פחות מזה: הפולמוס המתחיל להתרקם סביב הריקוד בשל חבורת הבוסר הנזכרת הוא פולמוס סביב משמעותו של יום חירות ירושלים, האם אינו מעין יום בית"ר ירושלים. מחר נצטרך להתגונן ולהסביר שמדובר ביום הודאה והלל לה', ביום שנועד לאחד את כל ישראל סביב ציון, ולא שמדובר ביום שנועד להתעלל קצת בערבים החיים בתוכנו. היום היקר יהפוך לעוד יום של מחלוקת. הלזה תקרא הלל ויום רצון לה'?!
אני קורא למי שיכול להשתתף בריקוד הדגלים. ביד אחת לשאת דגל וביד השנייה להרגיע, לרסן ולהשתיק את המיעוט של מקדיחי התבשיל ולהעמידם בתקיפות במקומם. מי שישתוק להם היום, למי יבוא בטענות מחר כשהיום היקר, יום חירות ירושלים, יהפוך ליום של מחלוקת, ליום מושמץ, שכל מי שמכבד את עצמו ידיר את רגליו ממנו וממה שהוא מייצג?