אֵיפֹה הַכְּפָרִים כֻּלָּם

מדינת ישראל אינה יכולה להתנער מאחריות, שהיו כאן בארץ למעלה מארבע מאות כפרים. כפרים בהם חיו משפחות, חיו אנשים שפניהם כצבע האדמה. היה להם בית ובית תפילה, היה להם בוסתן ואחו למרעה. אנחנו מצווים להיות קשובים לכאבם, ולא לידות לעברם גרונות ניחרים של הלומי שנאה. בלב היכל הדעת של מוסד אקדמי בעיר תל אביב תבענו מהם לא להביע את כאבם. לתביעה הזו יצקנו אדי נסך פיגולים של שכורי שנאה במלים שהצחינו את האוויר - "מוחמד מת" ו"הבאנו נכבה עליכם". את נסך הפיגולים של שפה עברית מובסת במלים "מוחמד מת" פיזרנו גם ברשעות במצעד הדגלים ביום ירושלים אל מול פתחי בתים בשכונות ערביות בירושלים. ביום ירושלים השפה העברית מצאה עצמה מובסת ומתפלשת במדמנת שנאה רוקדת, כשבפתחי בתים של בני עם אחר נתנה השפה העברית התר לשיר בעברית - "מוחמד מת" ו"הבאנו נכבה עליכם". כְּפִיָּה עֲטוּפָה בְּנַרְקִיסִים וְרֵיחַ מָתוֹק שֶׁל בִּצָּה אוֹלְמִים אֶת חֲלוֹמוֹתַי - חֲלוֹמוֹת נְסוֹגִים מֵעַיִט רוֹחֵף בְּעֵינַי. חֲלוֹמוֹת נְסוֹגִים מִנֶּסֶך הַתָּמִיד שֶׁצּוֹעֵק בִּדְמָמָה. חֲלוֹמוֹת נְסוֹגִים מִזִּבְחֵי כְּפָר שֶׁבֻּטָּן וגֶדֶר צַבָּר שָׁקֵט עֲלֵיהֶם עָלְתָה הֲמוּלַת כְּבִישׁ דּוֹהֵר וְאֵימַת צְרִיחַ גּוֹרֵד בְּיַד מְפֻחֶמֶת אֶת כָּל הַלָּבָן שֶׁהָיָה תָּלוּי בְּקַו הָרָקִיעַ שֶׁלִּי. אֵיפֹה הַכְּפָרִים כֻּלָּם?