הערת פתיחה עד כה נמנעתי באופן מכוון מהתייחסות לסוגיית הפליטים, על-אף שהיא מסעירה את המדינה מזה כמה חודשים, וכמה פיגורות פוליטיות מהזן הפחות אהוד עלי כבר סיפקו מספיק חומר לאסופת מאמרים שמקומה הראוי היה דווקא בספריית יד-ושם. זו ההסלמה של היומיים האחרונים אשר אותי לכתוב את הדברים הבאים, ולא מתוך כוונה לבוא חשבון עם הגזענים, אלא דווקא מתוך כוונה לספק אלטרנטיבה לגזענות. במילותיו של השר היהודי, אלי ישי: צריך לפעול בלי פשרות, בעצמה. אתם שומעים חרדות של ילדות שצריכות להגיע לבית שלהן. אני מציע, שכל יפי הנפש שמגנים על הפליטים יקחו כמה עשרות מסתננים אליהם הביתה או לשכונה שלהם".
הפליטים הפליטים באים לישראל מרצונם החופשי, ויש להם סיבה טובה מאוד לכך. ישראל נוסדה כבית לפליטים. פליטי אביב העמים והלאומיות האירופית, פליטי השיטות הכלכליות של הקומוניזם והסוציאליזם, ופליטי הטרור הפשיסטי, הלאומני והגזענות של מחנות ההשמדה.
פליטים שבורחים ממדינתם אל ישראל באים הנה ולא רק לוקחים. הם גם נותנים. שימוש נכון במתנה שלהם יכול היה לתקן את תדמית ישראל בעולם, ולהשיב את דירוגה כמדינה ערכית ומוסרית.
הפליטים, מספרים שישראל היא פסגת שאיפותיהם וחלומותיהם. ישראל מבשרת עבורם חופש, תקווה וזכויות של צדק טבעי. אלה איכויות אנושיות שלא היו מורגלים בהן בארץ מוצאם. עם כל הטרור הפנימי-חברתי-כלכלי, וכל הטרור החיצוני-מדיני, ישראל היא עדיין ניצוץ קטן של שפיות ומוסריות. משהו בכל זאת נשאר בנו מימי גלותנו, ועצמאותנו עוד לא לקחה מאתנו את מעט האור שהיינו פעם לגויים.
ישראל יחסי החוץ שלנו בשפל שלא היה כמוהו מאז ימי ראשית המדינה. אנחנו מאבדים גובה בין המדינות המערביות, ואוספים אל חיקנו דווקא את הדיקטטורות. ארה"ב לא ששה לקבל את ראש ממשלתנו לביקור, והמופקד על ענייני החוף שלנו נשאר מחוץ לכל פורום מדיני בינ"ל. שליחינו בעולם הפכו למומחים בענייני חרם ונידוי, כאילו היו עקרת-בית בנידה, המבקשת להתפרץ לבית המדרש ולשבת בין הגברים.
ובתוך ים החשיכה והאופל של מדיניות החוץ הישראלית, מתדפקים על דלתותינו ומציעים לנו עזרה ביד נדיבה דווקא פליטים חסרי-כל מרחבי יבשת אפריקה. אך פליטים אלה נתקלים בבעלי מום פופוליסטים, עיוורי-הוויה, חרשים ואיטרי-הכרה, בורים פסחי-דעת ונטולי מנהיגות, מוכי גורל ובעלי כושר אילתור של חד-תאיים, המתפקדים כבעלי שררה במדינה שאמורה לאחוז בלפיד האור האלוהי ולהוות "אור לגויים".
הפופוליסטים ישנם פתרונות מעולים למצב שנוצר. כך, למשל, מתקני החזקה שמהן יוצאים לעבודה מסודרת בקטיף, בנין, סיעוד, ניקיון וכו', ומקבלים שם גם שירותי חינוך, העשרה ובריאות. את כל סל ההחזקה הזה מאזנים תמורת הסדרת היחסים שבין הפליטים למדינה על בסיס אנושי, המבוסס על החזרה למדינתם בבוא היום ושלילת מעמד של תושבות קבע.
הפליטים יוכלו לקבל אפשרות לחיות במתקני ההחזקה למשך תקופת הביניים עד הסדרת חזרתם לארצם, וישראל תצא נשכרת משיקום מעמדה המדיני. אבל הפופוליסטים לא רוצים הסדר. הם מבכרים מודל של ליבוי להבות השנאה והפחד - זה הכרטיס שלהם לכנסת הבאה.
לגופו של ענין יש כאן מכרה זהב של פופוליזם. זהו פופוליזם שאנשים עניים-מרודים במוסר וערכים, עטים עליו כמוצאי שלל רב. קל מאוד להצביע על "מסתננים" ולתלות בהם את הצרות של מדינת ישראל, כאילו היו הצרות הללו כיני בושת שבאו הנה עם הפליטים.
מצוקת מקומות העבודה למשל (כאילו שלא הייתה מצוקה לפני כן), לא התחילה עם הפליטים, ואף לא עם העבדים שהובאו לכאן לפניהם (פיליפינים, סינים, רומנים...). ישראלים לא מוכנים לעבוד בעבודות מזדמנות (ובצדק), ואינם מוכנים לבצע מטלות מאתגרות מבחינה נפשית (סיעוד וכד'). המטלות הללו היו נחלת העבדים המודרניים מזה כמה עשורים. לא תמצא ישראלי שיהיה מוכן לקחת עבודה של פועל זר.
מצוקת מקרי האונס למשל (כאילו שאין נשיא אנס, ושרים, וראשי ערים), וכאילו שאין כאן עברייני מין סדרתיים שכולם יודעים עליהם ואיש אינו פוצה פה עד שבאה איזו ילדה ומדברת עם המשטרה. לא הפליטים הביאו הנה את האונס, האונס הוא נחלת כל השכבות באוכלוסיה, והוא נחלת כל המגזרים בחברה, והוא דווקא שכיח פחות בקרב הפליטים.
ומצוקת הפשיעה למשל (כאילו ששוד ארנק זו הבעיה שלנו כאשר הקופה הציבורית נבזזת על-ידי אותם פופוליסטים עצמם יום ביומו).
ועל-מנת להוציא כל ספק, אין פירוש הדבר שישראל צריכה לשבת בחיבוק ידיים ולא להתמודד עם בעיית הפליטים. אבל, כמו תמיד - הפופוליזם לא מוליד פתרונות אלא מלבה מצוקות ומייצר גל שנאה. זהו גל שאת סופו רק פליטי מלחמה יודעים לחזות.
המסתננים האמיתיים חבורת המסתננים האמיתית היא דווקא הפופוליסטים, אשר מסתננים אל התודעה שלנו רק בזמן מצוקות כדי ללבות אש של שנאה ולהסוות את מעשיהם שלהם, ובמיוחד את אחריותם הישירה לפרצות בגדר, להעדר הגדר, לגניבת כספי הגדר בידי משתמטי הגידור, וכיוצא באלה מיני תופינים מבית המאפה של ממשלת הגזענות ואש השנאה.
חובתה של ממשלה לדאוג לאזרחיה ולשרת אותם נאמנה, בתוך הבית ומחוצה לו. בין היתר, חובתה גם להגן על גבולות המדינה. לצורך כך, הופקדו בידי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת סמכויות ביצוע.
לשם קיום חובה זו אין צורך במסעות הסברה, בקמפיינים תקשורתיים, בחבורות של אישי ציבור ושרים בחצאיות מבצעים ריקודי-עם על הדם. בשביל זה לא צריך תעמולה גזענית, ואין צורך בהפניית אצבע מאשימה אל פליטים. לכו תעבירו תקציבים וטפלו בזה בלי להתסיס את האוכלוסיה, ובלי ללבות מדורות של שנאה. זהו תפקידכם. את ההסתה והשנאה תשאירו לבעלי מום אחרים.
