"1948"

בכל "חגיגות הנכבה" באוניברסיטאות הישראליות שהתקשורת הבליטה, רק מעטים ראו את הפיל שממש מילא את החדר, וכוונתי לכרזה גדולה ועליה הספרה "1948". יש מהם שלא ראו, מפני שמספר אחר הסתיר להם: "1967". בעצם, את כל הקורות בינינו לבינם מאז ששת הימים ניתן להכניס לנוסחה פשוטה: השמאל מציע להם לקבל בחזרה את כל מה שכבשנו ב-1967 ובתמורה יוותרו הם על מה שכבשנו (וגרשנו) ב-1948 - ואת ההצעה הזאת הם דוחים בתוקף. עזמי בשארה, עדיין כחבר הכנסת, היטיב להסביר זאת: "את הסכסוך הפלשתיני יש להחזיר אל שורשיו - פליטי תש"ח. אש"ף נוסד ב-1964 בירושלים שהייתה אז בשלטון ערבי, לא ציוני. אש"ף הוקם למען זכויות הפליטים. הזכויות האלה קודמות לזכות למדינה. אין לנו עניין במדינה ללא זכות השיבה." זכויות הפליטים או "זכות השיבה" הם לשון נקייה להשתלטות על מדינת 1948. כאשר שואלים אותם, איך תישאר ישראל מדינה יהודית אחרי שיזרמו אליה אותם מיליוני פליטים, הם עונים: "זב'שכם". ביל קלינטון ניצח בבחירות תחת הסיסמא "זו הכלכלה, טמבל"!, והערבים אינם חדלים מלאותת לנו:" זו 1948, טמבל!" אצלנו, האנשים המשכילים והנבונים המסרבים לראות ולשמוע אינם טמבלים, הם לוקים בתסמונת "ההכחשה" וזקוקים לפסיכולוג. סוכנות "אימרה" פרסמה קטע מתוכנית טלוויזיה לנוער מטעם הרשות הפלשתינית: המראיין לילדה: "את גרה בירושלים. האם ביקרת בערים הכבושות של 1948?" ילדה: "הייתי בחברון". המראיין: "לא, חברון היא עיר שכולנו יכולים להיכנס לתוכה. הערים הכבושות - כמו לוד, רמלה, חיפה, עכו - האם בהן ביקרת?" ומגן הילדים אל הלשכות הדיפלומטיות. אבו מאזן מסרב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה, דוחה אפילו את הסיסמה "2 מדינות ל-2 עמים", מפני שהוא ועמו אינם מוכנים לוותר על מדינת הקו הירוק של 1948. הוא מוכן לאשר בחתימתו שמדינה בשם "ישראל" אכן קיימת, אך יעדיף לוותר בשלב זה על כל שטחי 1967, ובלבד שלא ייתפס מתכחש ליעד האמיתי: "1948".

המטרה האמיתית: ישראל של 1948

במה מתבטאת מתינותם של הפרטנרים הערבים שלנו? שהחמאסניקים הקיצונים מתעקשים לבלוע את 1948 ו-1967 ב-"שלוק" אחד, בעוד אשר המתונים מרמאללה מעדיפים שתי לגימות, מדינה פלשתינית בשטחי 1967, ומתוכה - בעזרת הכלים הממלכתיים החדשים - יתקדמו אל המטרה: 1948. נתניהו, תחת סיסמת "שתי המדינות", מציע להם בשטחי 1967 רק מדינה-מינוס: בלי שליטה על נקודות הכניסה והיציאה בגבולות, בלי שליטה על המים ועל השמים, בלי צבא ובלי יכולת לכרות הסכמים בינלאומיים רגישים. לאמתו של דבר הוא קורא לאוטונומיה - מדינה. האם יש חכמה בהתחכמות הזאת? הרי ברגע שרמאללה תשיג סטטוס של מדינה, היא תשתמש בכוחה הריבוני כדי לקרוע לגזרים את כל ההגבלות האלה. כל העולם יתמוך בה, מפני שיסרב לקחת חלק בקומדיה של אוטונומיה המתחזה להיות מדינה. את הדברים האלה שמעתי מפי נתניהו בעצמו, בהרצאה לרגל יובל הרבעון "נתיב". הוא דיבר מן האופוזיציה, ומסתבר שדווקא משם רואים יותר טוב: ששום הגבלה מבחוץ לא תמנע מפלשתין של 1967 לצעוד לעבר 1948. ומן הצד היהודי אותה התמונה, אבל במהופך: כפי שרק אחרי ההשתלטות מחדש על ג'נין ושכם של 1967, ומתוך המקומות האלה, הצלחנו למגר את טרור המתאבדים שעשה שמות במדינת 1948, כך רק מתוך ההרים בעומק שטחי 1967 נוכל להגן על העמקים, שטחי הליבה של מדינת 1948, מפני צבא פלישה מן המזרח או מטילים, סטייל עזה-שדרות, ממערב. אך זיקתנו אינה רק ביטחונית. את הזכות לעצמאות יהודית בארץ הזאת מניין לוקחים, אם לא מארץ יהודה, מירושלים ומחברון ? על מה נבנה עתיד יהודי בשפלת פלשת, אם לא על הנחלות ההיסטוריות, שזיכרונן שימר אותנו כעם ובסופו של דבר גם החזיר אותנו - תחילה אל הפרוזדור, שטחי 1948, וכעבור 19 שנים קצרות אל הטרקלין עצמו, שבו מלכו המלכים וניבאו הנביאים ? ומעומק השטח אל עומק ההיסטוריה: "1948" היא הסמל והמוקד של מלחמת תרבות פלשתינית, שמנסה לגזול מן היהודים לא רק את מדינת 1948, כי אם גם את עברם ואת זהותם. לדידם, אין מקום ב"פלשתין" שבין הנהר לים לשני עמים - לא רק מפני שכל הארץ שלהם, כי אם מפני שהיהודים אינם עם, אלא דת בלבד. אנו מתייחסים אל הטיעון הזה בגיחוך, אבל בשעתו הקלו ראש גם בתורת הגזע הנאצית. ללמדנו, שגם תיאוריות הזויות בכוחן לחולל שואה. לכן, אל תצחקו כשאבו-מאזן טוען שלירושלים הייתה רק היסטוריה איסלאמית ונוצרית, וכאשר "שר הדתות" שלו טוען שהעיר הייתה מאז ומעולם רק "בירת העם הפלשתיני" והמופתי מוחמד חוסיין מכחיש כאילו אי-פעם היה בירושלים מקדש ליהודים. ואל תזלזלו בדברים הנשמעים כמו קטעים היתוליים, למשל שהיהודים הקדמונים היו פלשתינים, ישו היה "לוחם חרות פלשתיני", אמו מרים (מריה) - האם הפלשתינית הקדומה, ואת ים-סוף חצו הפלשתינים ומשה היה... ניחשתם! הם אומרים זאת, ומחנכים על כך את ילדיהם, ברצינות גמורה. ולכן, המלחמה בינינו לבינם אינה רק על אדמה, אלא גם על מהותנו כעם. ניסיונם לחפות על זהותם הפלשתינית המפוקפקת, שלאמתו של דבר אינה אלא הצל המלווה את הנוכחות היהודית, בנוי על מחיקת הזהות הלאומית שלנו. שאם אנחנו איננו עם, בטלה מאליה ההבטחה שניתנה בהצהרת בלפור ובמנדט להקים בא"י "בית לאומי לעם היהודי": אם אין עם אין בית! במאבק הקיומי הזה על עצם הווייתנו לא נוכל לנצח עם מדינת 1948 בלבד, חסרים את ההשראה הרוחנית היונקת משטחי 1967, שבהם בעיקר, כמאמר מגילת העצמאות - "קם העם היהודי.. עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית .. חי חיי קוממיות ממלכתית.. יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".