בשבת הקרובה אנו חונכים את ספר במדבר, החומש הרביעי מבין חמשת הספרים. אולם מיד במוצאי שבת אנו ניכנס לחג מתן תורה, חג השבועות, ובו נתחבר למהות הכוללת של קבלת כלל התורה זו שבכתב וגם זו שבעל-פה, המסורה לנו בידי חז"ל מימי משה רבינו ועד ימינו אנו.
מהותה העיקרית של תורת ישראל מתבטאת, כפי שהתורה עצמה מספרת, בעשרת הדיברות החקוקים על לוחות האבן אותם קיבל משה במעמד קבלת התורה. את עשרת הדיברות ניתן למיין בכמה דרכי חלוקה. כך למשל אפשר לחלק בין מצוות שבין אדם למקום לאלו שבין אדם לחברו. יש מפרשים שחילקו את הדיברות על-פי איברי הגוף הפועלים כגון ידיים, פה, שכל, לב ועוד.
בחלוקה זו, שני הדיברות השייכים לפה הם הדיברות העוסקים בשבועה - "לא תשא" ואיסור עדות שקר במילים "לא תענה ברעך עד שקר". שני דיברות אלה שייכים באופן מובהק לתחום הדיבור ולמישור של עבירות שבין אדם לחברו. בעוד ששאר הדיברות שבין אדם לחברו עוסקים בעבירות החמורות ביותר בתחומן כגון רצח וגניבת נפשות, הרי שבתחום הדיבור "נבחרו" לכאורה שני איסורים נדירים ורחוקים.
מיהו אותו "רעך"? כאשר מדובר על כוחו השלילי של הדיבור, נהוג בעיקר לחשוב על לשון הרע, רכילות, רמאות במסחר או סתם שקרים. כל אלה לכאורה לא באים לידי ביטוי בעשרת הדיברות. זאת ועוד: גם לשון הדיברות היא יחסית עמומה. הפסוק לא אומר "לא תשקר", אלא "לא תענה ברעך עד שקר". מדוע מיקד הפסוק את הדיון דווקא בעדות שקר, ולא בשקרים רגילים?
גם הביטוי "רעך" נראה לא כל כך מתאים. שקרים בדרך כלל מופיעים כלפי אנשים רחוקים ולא כלפי קרובים וחברים. עוד יותר מכך: סביר להניח שאדם לא יעיד עדות שקר נגד חבריו, ואם כן מדוע צריך לכתוב "לא תענה ברעך" במקום לכתוב "לא תעיד שקר"?
היטיב לנסח את הדברים רק אברהם אבן עזרא שכותב: "שנים רבות חיפשתי בלבי טעם זאת המילה לאמור 'עד שקר' ולא 'עדות'". האבן עזרא מסביר, שהפסוק מדבר עם האדם עצמו ואומר לו: "אל תענה, כלומר: אל תעיד אם אתה עד שקר". אולם עדיין צריך להבין, מדוע מדבר הפסוק אל האדם בשעה בה הוא בא להעיד ולא לפני כן, כשם שהוא עושה זאת עם הגנב והרוצח הפוטנציאליים.
דומה, כי תשובה אפשרית מצויה במקורות התנאיים בהם מצינו הקבלה בין שני חלקי עשרת הדיברות, זה הקשור למצוות שבין אדם למקום אל מול המצוות שבין אדם לחברו. בהקבלה זו, עדות השקר מקבילה לציווי על שמירת השבת. במכילתא נאמר: "כל מי שמחלל את השבת, מעיד לפני הקב"ה שלא ברא עולמו בשישה ימים". המדרש הגדול אף מרחיב, ומגדיר כך את הייחוד של איסור עדות שקר: "אמר ריש לקיש: מצינו שהכל ברא הקב"ה חוץ ממידת השקר שלא בראה, אלא הבריות בודין אותן מליבן... אמר ר' לוי: אמר הקב"ה: אם העדת על חברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאילו העדת שלא בראתי עולמי בשישה ימים ונחתי בשביעי".
המחויבות לאמת ולמציאות דומה, כי המדרש מבקש להדגיש את ערך המחויבות לאמת ולמציאות. אם אדם מעיד שקר, הוא בעצם אומר שהמעשה שהיה - לא היה. משמעות הדברים היא, שאין חשיבות למושגים הקיומיים הנחוצים כל-כך לכל אדם כמו יושר, אמת, ריאליה וקיום, וממילא הוא הופך את המציאות כולה לחסרת משמעות. מבחינה זו התפישה הפוסט-מודרניסטית, הטוענת שאין אמת אחת מוחלטת, וכי כל אחד יכול לתאר את העולם כרצונו, היא סוג של כפירה בבורא וגם בבריאה, שכן אין כאן כלום והכל יחסי. יש כאן הפרה בוטה של ייעודו המקורי של האדם להיות עד לקיום הבורא, כפי שאומר הנביא: "אתם עדי". כאשר אדם מפר את העיקרון המרכזי של עדותו - קיומו, מתערערת גם מחויבותו לאמת.
לאור הדברים הללו ניתן לפרש את הביטוי "לא תענה ברעך עד שקר" כייחודו של האדם בהיותו עד לבורא. האמת היא ביטוי לקיומו ולביסוסו של העולם. עדות אמת היא ביטוי למציאות. עדות שקר היא בגידה בייעוד ובתפקידו של האדם. "רעך" לפי הסבר זה הוא לא אחר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. אנו צריכים להקפיד שלא לבגוד בתפקידנו, שלא להחריב את העולם, שלא לפגוע בקב"ה.
כאמור, היו ועדיין ישנם המבקשים לקבור את האמת ולהכריז עליה כמי שמתה "מיתת נשיקה". הללו טוענים, כי אין אמת, אין אוביקטיביות ובשם תפישה זו הם גם מתירים לעצמם (גם אם לא במודע) קלקולים מוסריים. הדיבר על עדות שקר חוזר ומחזק את המחויבות לעדות אמת, ומתוך כך גם לייעודנו המקורי כמי שמעידים על קיומו של בורא עולם.
