בכירים במערכת הביטחון אומרים לא פעם שידוע להם שעיקרון זכות הציבור לדעת שנישא ברמה על-ידי עיתונאים מוגבל על-ידי אותם עיתונאים עצמם, לפחות הציונים שבהם, בצנזורה עצמית. ברור לכל שאיש מבין העיתונאים הציונים לא יחשוף בפומבי פרטים שיסכנו את ביטחון ישראל. לצערנו, אותה תובנה בכלל לא ברורה ביחס לחשיפה פומבית לפרטים המסכנים את הנפש של צרכני התקשורת.
השבוע החולף זימן לנו מגוון זוועות שאי-אפשר היה לתאר. הוא נפתח בתאונה המחרידה בירידות לטבריה והסתיים ברצח אשת הסוהר בבאר שבע, בידי בעלה.
בכל אחד מן המקרים שהזכרתי לווה הסיקור התקשורתי בעודף מידע שהוצף במטרה אחת בלבד: לעורר את בלוטות הרגש של הצופה או המאזין. קחו לדוגמה את תיאור השיחה שביצעה יהודית אטיאס המנוחה למוקד המשטרה שניות ספורות לפני שהתרסקה יחד עם משפחתה אל מותה. מה הוסיף הפרט הזה לצרכני התקשורת מלבד ריגוש ומציצנות לאחד הרגעים האינטימיים המזוקקים ביותר שבהם אדם מבין שהוא עומד בפני מותו? שום דבר.
גם נציגי כוחות ההצלה, אשר התראיינו סמוך לזירת התאונה והציגו ממצאים מן הרכב, שכחו לחלוטין את חובתם לחיסיון. בהקשר הזה חוטאים במיוחד אנשי בית החולים רמב"ם בחיפה, אשר שיתפו פעולה עם אמצעי התקשורת וסיפרו על ההתמודדות של הילדה רחל אטיאס, הניצולה היחידה מן התאונה. באיזה צידוק התראיינה ראש השירותים הסוציאליים בבית החולים וסיפרה על ההתמודדות של הילדה? אין שום צידוק לכך מלבד ריצוי אמצעי התקשורת שמבקשים ללבות את יצר המציצנות.
לשיאים חדשים של המציצנות החולנית הגיעו מהדורות החדשות של יום חמישי אשר תיארו באופן פלסטי כיצד רצח אותו סוהר מבאר שבע את אשתו וערף את ראשה.
הרשו לי לכפור בעיקר: בכל המקרים הללו אינה תקיפה זכות הציבור לדעת אלא הזכות ההפוכה לה: זכות הציבור שלא לדעת. במקרה של הילדה מדובר אף בחובת הציבור שלא לדעת.
שום דבר לא יקרה אם במהדורות החדשות המדברות על מקרי רצח יצומצמו הדיווחים לניסוחים הלאקוניים ביותר. "אישה נרצחה על-ידי בעלה". איש מלבד חוקרי המשטרה לא צריך לדעת כיצד נעשה הרצח (אגב, מופרך במיוחד הביטוי "רצח אלים" או "רצח אכזרי" - כאילו יש מעשי רצח שאינם אלימים או אכזריים). גם דיווחים על תאונות יכולים להיות מחרידים מספיק כשמתייחסים אל הסוגיות שבאמת חשובות לציבור כמו הצורך לדאוג לתקינות הבלמים. איש לא צריך באמת את הריגוש שנובע מהצצה לחרדת הנפש של העומדים בפני מותם. על העיתונאים למלא את תפקידם - להתריע מפני סכנות ומחדלים. לא פחות אבל בטח שלא יותר.
"התוכניות המסוכנות ביותר בטלוויזיה לנפש אלו משדרי החדשות". המשפט הזה נאמר השבוע בראיון מרתק עם אנתרופולוג יישומי ששודר בגלי צה"ל. היום אי-אפשר לפתוח מהדורת חדשות ברדיו או בטלוויזיה ליד ילדים קטנים בלי להסתכן בחשיפתם לפרטים שהם אינם יכולים להכיל. מדוע ילד קטן צריך לשמוע שאב כלא את ילדיו הקטנים בחדר, רצח את אמא שלהם וערף את ראשה? ועוד לא אמרתי כלום על הפרטים הפלסטיים של תיאורי האונס שמתרבים והולכים. יודעים מה, למה מבוגרים צריכים לשמוע את זה?
פתרון לבעיה הזאת לא יכול להגיע מכיוון רגולציה כלשהי. מדובר בנושא שחייב להגיע מתוך תובנה פנימית של העיתונאים ומתחושת אחריות שאמורה להיות להם ואשר אמורה למנוע זיהום של האווירה הציבורית. אבל לצערי, אנחנו מאוד רחוקים מפתרון של ההצפה הזאת בחדשות. כל עוד הרגשנות תשלוט בשיקולי העריכה של החדשות, כל עוד השאלות שיוצגו בפני מקבלי ההחלטות יהיו שאלות מתחום הרגש וכל עוד שיקולי הרייטינג יעמדו לנוכח עיניהם של עורכי החדשות - אנחנו צפויים להיתקל עוד ועוד בפורנוגרפיה חדשותית.
