התאריך: 16 לחודש מאי 2012. טיסת אל-על ניו-יורק-תל אביב. טיסה מספר LY2 . טור ארוך של תיירים וישראלים ממתינים לעלייה למטוס ולבדיקה הביטחונית של הבודקים הצעירים ועזי המצח הנכונים לקרב מול כל תייר מזדמן כאויביי מספר אחד של מדינת ישראל.
נערה בלונדינית בת עשרים בדיוק , נערה יהודיה מבית טוב. עומדת בטור הארוך וממתינה לבדיקה הביטחונית ולעלייה למטוס. לפתע ניגשים אליה מספר בודקים עזי מצח ישראלים שולפים אותה מהטור הארוך ,מתחילים לתחקר אותה בנחרצות כמוצאי אשת סתרים של ארגון אל-קאעידה.
מתחילות השאלות הרגילות: "למה את נוסעת לישראל?" עונה הנערה: "יש לי לוויה של הדוד שלי בישראל". עונה לה איש הביטחון: "עברית את יודעת?" . עונה הנערה היהודייה מבית טוב מארצות הברית: "לא , לא יודעת". שואל אותה איש הביטחון עז המצח ,חדור הקרב: "מה? את לא יודעת אף מילה בעברית ?" . עונה לו הנערה בת העשרים בדיוק: "לא". "אז את משקרת, אין כל לוויה של הדוד שלך. מה את משקרת, מה הבדיות הללו". הילדה נדהמת. אז תוקף אותה לוחם יחידת ההסברה הטובה ביותר של ישראל, איש הביטחון עז המצח: "חגים יהודיים את מכירה?". עונה: "כן". "אז כמה ימי חג יש בחנוכה?" .עונה: "אני לא יודעת, אני לא ממשפחה דתית". איש הביטחון עז המצח מייד מסתער : "את שקרנית ,את לא יהודייה". מתחילה הנערה הצנומה , הבלונדינית בת העשרים, לבכות , אבל לוחם הטרור, איש הביטחון עז המצח, בשלו: "את שקרנית. למה את נוסעת לישראל ?" עונה הילדה: "ללוויה של הדוד שלי". איש הביטחון צועק: "קחי את החפצים שלך ובואי איתי, שקרנית". מתקשרת הילדה לדודתה לישראל ובוכה: "הם מרחיקים אותי ועושים סלקציה , מעליבים אותי . בואי, דברי איתם". אנשי הביטחון צורחים על הילדה: "תסגרי את הטלפון, שקרנית . כאשר את מדברת איתנו אין טלפונים ". הילדה אינה סוגרת את המכשיר והדודה האבלה על מות אביה צורחת בטלפון מישראל: "תנו לה לעלות על המטוס". אבל אנשי לוחמי החופש עזי המצח וחדורי קרב ,אותם לא מעניין כלום ,הם טפסו לוחמת אל-קאעידה במסווה של נערה יהודיה עם משתפת פעולה מישראל. סביבה של הילדה הנערה היהודייה מתאספים עוד מספר לוחמים עזי מצח וחדורי קרב אשר מצאו שלל רב , אפילו אחד צועק לעברה: "את לא יהודייה" (כך צעקו בדיוק לפני כשנה למי ששמה יוזכר בסוף הכתבה: "את שיקסה את לא יהודייה". כן, באותו שדה התעופה על-ידי עזי מצח לוחמים חדורי קרב תוצרת ישראל).
הילדה מורחקת משאר הנוסעים , מבודדת מהם. החקירה נמשכת כבר שעה, אסור לה לגשת לבד לשירותים אלא רק עם ליווי. אסור לה לזוז. כך נמשך לו הסיוט שעתיים רצופות ואז מובילים את המחבלת הנוראה מכול ישירות למטוס מבלי לתת לה כל אפשרות לגשת אפילו לשירותים ולדיוטי פרי, הופכים לה את כל המזוודה מספר פעמים כדי למצוא שם את מטעני הטרור, פצצות של ממש, משקפים שוב ושוב את המזוודות שלה. לבסוף היא מועלת למטוס ממש לפני ההמראה, בליווי אנשי הביטחון עזי המצח , לוחמי הטרור של ישראל על אדמת האויב ארצות הברית. לתפארת מדינת ישראל.
עשו לעצמכם טובה: אל תבואו אני מציע לממשלת ארצות הברית לאסור כל חקירה של אזרחי ארצות הברית על שטחה של ארצות הברית והתנהגות בריונית של זבי חוטם, בעלי חשיבות עצמית עליונה של עצמם והתעללות באזרחים תמימים. כמו-כן, אני מציע לכל מי שרוצה להגיע לישראל שייוותר על כך. תעשו לעצמכם טובה ותוותרו על ההשפלה הזאת.
לידיעת הממונים על אותם עזי מצח, חדורי קרב, מרבית השיחה הוקלטה על-ידי הדודה של הילדה בשיחת טלפון שלא הופסקה כלל במשך כשעה שלמה , הכול מתועד. אבל את מי זה מעניין . עניין שבשגרה. ימי השבעה נגמרו. הילדה המחבלת הנוראה מכול שהורשתה להגיע לישראל ,חזרה לפני כמה ימים בחזרה לארצה ארצות הברית ובליבה רק רע על כל מה שהתרחש. לישראל כבר לא תשוב. שגרירה רעה קבלנו. אז כל הכבוד ללוחמי ישראל הנלחמים על אדמה זרה ופוגעים באזרחים של מדינות אחרות לשווא. כל הכבוד.
רק כדי לסבר את האוזן. הילדה היא בת דודתה של אן פולרד (כן, זאת שישבה מספר שנים בכלא האמריקני באשמת ריגול לישראל, בעלה לשעבר יונתן
פולארד יושב עדיין שם. ובכן, האבא של אן החזיר את נשמתו לבורא עולם לפני כמה ימים יהי זכרו ברוך ובת הדודה באה לשבעה. אז תודה שהייתה לכם הסבלנות לקרא ותודה לעזי המצח של כוחות הביטחון שידעו לזהות בדיוק מתאבדת מארגון הטרור של אל-קאעידה.
אם לא דייקתי פה ושם, הכול סופר לי בסיעור רגשות אדיר , המתנתי עד אשר תשוב חברת ארגון הטרור לארצות הברית כדי שלא יתנכלו לה אותם לוחמי טרור עזי מצח כאשר תגיע לטרמינל לחזור למולדתה ארצות הברית. דברים רבים נוספים התרחשו באותם שעתיים, כאשר כאן אן מישראל מתקשרת לגופים ממשלתיים שונים וצורחת על ההתנהגות הבוטה והקשה כלפי הילדה ואז הם, אותם אישים רמי מעלה מתקשרים לאותם עזי מצח , לוחמי החופש על אדמת ארצות הברית, אבל לא נספר כאן את כל הסיפור. הדוגמית שנתתי מספיק חמורה.
