מִדֵּי שָׁנָה שָׁבִים אָנוּ אֶל הֶעָבָר וְנִזְכָּרִים אֵיךְ לָחַמְנוּ אָז בַּמִּדְבַּר מוֹדִים לֶאֱלֹהֵינוּ עַל כִּי בָּנוּ בָּחַר מֵאָז הָפַך זֶה אֶתְגָּר שֶׁלֹא נִגְמַר בַּמִּדְבַּר אוֹתָנוּ פָּקַד וּבָנוּ חָמַד וְעַמֶּנוּ נָדַד מָרַד נִלְחַם וְשָׂרַד הָאֻמָּה כָּשְׁלָה לָהּ קָמָה וְנָדְדָה וְצַעֲדָה בְּגָאוֹן אֶל אֶרֶץ חֶמְדָּה אִישׁ אִישׁ עַל דִּגְלוֹ וְעַל חֵילוֹ וּמַחֲנֶה יְהוּדָה נִצַּב עַל דִּגְלוֹ אִישׁ לֹא נָטַשׁ וְאִישׁ לֹא עָזַב חֲלוּצִים כְּנַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב וּמִמּוּל הָעַמִּים נִתְקָפִים בְּחִיל הֶם לא חֲדֵלִים לְהֵילִיל לָאֱלִיל וְאויב נָסוֹג וְסַב כְּשֶׁעַמֶּנוּ נִצָּב כִּי עַמֶּנוּ מִסֶּלַע אֵיתָן הוּא חֻצַּב. המפקד מדוע צריך מפקד אחר מפקד? כי בני ישראל חביבים על הקב"ה ולכן הוא מונה אותם כל שעה: (דברי רש"י) כשיצאנו ממצרים מנאם, וכשנפלו בעגל, אחרי שנהרגו ונספו רבים מן העם בעוון זה, מנאם לידע מִנְיָן הנותרים. כשצוה עליהם להקים את המשכן ובא להשרות שכינתו על ישראל מְנָאַם . באחד בניסן באחד לחדש השני בשנה השנית לצאת ישראל ממצרים והוקם המשכן מנאם, ובאחד בְּאִיָּר מנאם . כאן המנין נעשה לפי גלגלת על-ידי ספירת השקלים-הבקע שנתנו לַגֻּלְגֹּלֶת לדעת מספר יוצא צבא. על כן למדים אנו כי אין יוצא צבא פחות מבן עשרים שנה, כך ידע משה מספרם של אלה שנותרו עד כה אחרי יציאת מצרים כדי להכינם לקראת תלאות המדבר. הכנה גם לקראת המלחמות שעתיד ישראל להלחם בדרכו לארץ כנען. למעשה במפקד זה, הקים משה את צבא העם כל יחידה על דגלה ומקומה בתוך קבוצות הלוחמים. יש לצין כי במפקד זה לא נפקדו בני מטה לוי ביחד על כל העם. הנימוק הוא: כי לגיון (גדוד) של מלך צריך להיות נמנה לבדו. יש גם דעה אחרת על כך: כי צפה הקב"ה מה עתיד לקרוא לכל יוצאי צבא מבני עשרים ומעלה שנפקדו כפי שתואר קודם וכי הם עתידים "למות במדבר" (על-פי הגזרה שנגזרה על העם בעוון המרגלים) אמר: אל יהיו אלו בכלל , לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל. הכנת העם לקראת הבאות במדבר הייתה אחד הדברים החשובים לקיומו של עם ישראל. בימינו דבר זה נקרא "גיבוש" טרום גיוס. זה דרוש לבדיקת יכולת עמידת בני האדם בקשיי המדבר ומול אויבים האורבים לעם בדרך לארצו. המדבר יכה בישראל ב"חום" ב"יבש" וב"צמא" שאם נחבר שלוש האותיות הראשונות נקבל "חַיִץ", זה המדבר שעומד כחיץ בין ישראל לְבֵין הַנַחֲלָה בארץ המובטחת ע"י הקב"ה לאבותיהם ולהם. הגיבוש בא להכשיר את העם לעבור את ה"חיץ" בשלום ולהלחם בעומדים בדרכו, כמו סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן ולנצח אותם, ועתיד ליתן את ארצם לנחלה לישראל , אחרת העם חלילה יֹאבד והארץ תֹאבד אתו.
המבנה האנושי של שבטי ישראל למדנו עוד כי הַיִּחוּס של בני האדם אל יולדיהם, הוא דבר מהותי. חשיבות הדבר היא הצורך לשמור על הנחלה בתוך השבט, לכן נקבעה שנת היובל (פרשת בחקתי) שבה חוזרת הנחלה אל בעליה בשנת החמישים. מכאן שהיחוס השבטי איננו שאלה של גניטיקה, היחוס מהוה קשר בין בני אדם עם סולידריות ביניהם לבין מולידם לבין בני השבט זה שנאמר : ויקח משה ואהרן את האנשים האלה וכו'... ויתילדו על משפחותם לבית אבותם וכו'...(א/יז,יח) כאן המלה ויתילדו איננה במשמעות נולדו, אלא במשמעות למי הם נולדו. לפי גרסת רש"י הם הביאו ספרי יחוסיהם וגם עֵדֵי חזקת לִדְתָּם, להעיד מי היו הוריהם. דבר זה גם תואם את אשר נאמר על המבנה הארגוני או הצבאי כפי שקבל ביטוי בפרשה כאשר נקבע: איש על דגלו יחנה לפי האותות שמסמלות אותו. החניה הייתה מנגד סביב לאהל מועד. (ב/ב) במפקד זה נפקד כל אחד לפי שיכותו השבטית. תוצאות מפקד זה, מלמדות כי מספר בני ישראל (הזכרים) כולם לבית אבותם הסתכם בשש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים איש, מבני עשרים ומעלה כאמור מספר זה לא כלל שבט לויולא את הנשים. משה איננו מדלג על עשית מפקד נפרד של הלויים. למרות שהמפקד מתחיל ממשה ואהרן. (אהרן לא נכלל במנין) אך שמו מופיע כאחד מצאצאי לוי. מנין הַלְוִיִּם הֵחֵל מבן חודש ומעלה ומספרם היה שנים ועשרים אלף נפש, מספר זה לא כלל את שלוש מאות הבכורות, זאת רש"י מסיק מעשית חיבור מספר בני גרשון ובני קהת ובני מררי שמספרם הוא שנים ועשרים אלף ושלוש מאות. כאן נכנסים גם לשאלת "פדיון הבכורות" על-ידי הכהן.
הצבא הראשון של עם ישראל הפרשה הזאת מציבה לנגד עינינו הצבא הראשון שהוקם לעם ישראל אחרי שהיה לראשונה לעם. ואם נחזור אל מלחמת השחרור וההחלטה על חלוקת הארץ בשנת 1947, נמצא כי מספר האוכלוסין היהודים בארץ היה כמעט כמספר יוצאי הצבא שנפקדו במדבר. לכן דברי בן-גוריון שאמר: "כל העם צבא" זו הייתה אמירה ממשית ומציאותית מאד. גם לפי הכתוב בפרשת במדבר, הצבא שהוקם על מחנותיו ודגליו , לא קם כצבא "התקפה, הוא קם אז כצבא הגנה. ואכן כך הוקם הצבא הראשון של מדינת ישראל עם חידוש עצמאות עם ישראל בארצו בשנת תש"ח. הצבא שהוקם נקרא: צבא הגנה לישראל = צה"ל . בפרשה שלנו רק הלויים לא נמנו על "הלוחמים" אלא על "נותני השירותים", כי הם הופקדו על המשכן. והיה עליהם להעידו בכל מקום בו חנו בני ישראל במדבר ולפרקו ולשאתו בנסוע בני ישראל למקום החניה הבא, הם עשו זאת לכל אורך הדרך לארץ ישראל. אין ספק כי אנשי שירותים אלה עשו עבודה קשה ומפרכת. לכן המלחמה על-ידי הלוחמים בלי עורף איתן, גורם לאי עמידה במשימת השמירה על העם. הלוחמים מצד אחד יכו את האויב בחזית, והאויב המוכר לנו כיום כעמלקים מכה כפחדן ומוג לב את העורף ואיננו אמיץ גיו להלחם פנים אל פנים. מכאן שתפקיד אנשי העורף השומרים על הגחלת שלא תכבה, תפקידם חשוב לא פחות מתפקיד הלוחמים בחזית. אויבי ישראל לאורך הדורות לא יכלו להאביד את ישראל שהוא עם שאלהים בחר בו כעמו כי הוא העם היחיד שמסוגל לקים כל מצוות וחוקי האלהים . אויבי ישראל לא הבינו מה הוא סוד קיום קיום עמנו כי כי לא הבינו מה משמעות: נצח ישראל לא ישקר. הם כם אינם מודעים לפסוק האומר: ה' ילחם לכם ואתה תַּחֲרִישׁוּן או כלשון המדרש ואתם תָּחַרְשׁוּן, כלומר תמלאו את חובתכם בשמירה על העם ועל מורשתו, או אז ה' ילחם לכם. הוא יעשה למענכם רק אם תעשו אתם למענכם.
הגאולה לפי מגילת רות במוצאי שבת זו באה על סיומה ספירת העמר, ספירת ארבעים ותשעת הימים שאחריהם נכנס חג השבועות השנה במוצ"ש. בחג זה עולות ללימוד: הַגְּאֻלָּה והחליצה והגיור. שלושת דברים אלה מצויים מחלוקת בימינו. מגילת רות המואביה מביאה אותם כהויתם. אשר לדיני הַגְּאֻלָּה, אין הכונה כאן לביאת המשיח שעתיד לגאול אותנו, אלא לִגְאֻלַּת האלמנה מאלמנותה על-ידי גיסה אחי בעלה, בשאתו אותה לאשה, כדי שתוליד צאצא שיירש את נחלת אביו. הגיס מחַלֵּץ את האלמנה שבעלה אחיו של הגיס ללא ילדים. כאמור חובת הַגְּאֻלָּה נופלת על הַגִּיס אֲחִי הנפטר שגואל את נחלת אחיו, מידי בני שבט אחר. הגואל במגילה הוא בֹּעַז . הגאלה בה מדובר קבלה ביטוי בפסוקים אלה: וזאת לפנים בישראל על הגאלה ועל התמורה (ד/ז) עדים אתם כי קניתי את כל אשר לאלימלך ואת כל אשר לכליון ומחלון (ד/ט), כתוצאה מחובה זו התפתח מושג "החליצה", שנראה בעיני רבים בימינו מעשה משפיל את האשה, כאשר הַגִּיס מסרב לחלץ את אלמנת אחיו מאלמנותה. לכן על האלמנה לחלוץ לו את נעלו הסרוכה של הגיס ובתום החליצה יורקת היא כלפיו, כגילוי בוז וכעס על סרובו לשאתה לאשה. למעשה על-פי התפיסה במקור התנהגות הגיס ראויה לגינוי, והו אמתבזה ולא האלמנה. לכן היו מגנים את הגיס ומצביעים על ביתו שנקרא בפיהם "בית חלוץ הנעל". שאלת הגיור עולה מדברי רות אל חמותה נעמי כאשר היא מסרבת לעזוב אותה ואומרת לה: באשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי (א/טז) זה ביטוי נפלא לדבקות המתגירת באלהי ישראל ללא תנאי וללא צפייה לטובת הנאה, כשזה תנאי יסוד בכל גיור. את כל זה נמצא במגלה מבצבץ מהשמות וספור המעשה כדלהלן.
סוֹד טָמוּן בְּכֹל שֵׁם אֲשֶׁר נִזְכַּר בַּמְגִלָּה אֱלִימֶלֶךְ שֶׁשָּׁכַח מֵאֱלִי-מֶלֶךְ יָרַד וְגָלָה לָקַח אִתּוֹ נָעֳמִי בְּצַוּוֹתוֹ: אַת נָעָה עִמִּי וְהָיָה כְּאוֹמֵר: אָבַד לִי הַקֶּשֶׁר עִם עַמִּי אִתּוֹ לָקַח חוֹלֶה-לָרֶדֶת זֶה הַבֶּן מַחְלוֹן וְהָלַךְ גָּם הַבֶּן שֶׁכֹּחוֹ כִּלָּה לָרִיק כִּלְיוֹן אחד נָשָׂא עָרְפָּה שֶׁתַּפְנֶה מָהֶר עָרְפָּהּ וְשֶׁנִי נָשָׂא רוּת שֶׁתָּרוּץ לַגִּיּוּר כְלָחֻפָּה מִשֶּׁמֵתוּ אֱלִימֶלֶךְ,הַבָּנים וְנָעֳמִי בְּעָקָה עָרְפָּה עַזְבָה חֲמוֹתָהּ וּמָהֶר הִתְנַתְקָה וְרוּת הֵחֵלָה לָרוּץ כִּי בְּיִשְׂרָאֵל דָבְקָה וּהוֹפִיעַ בֹּעַז לִגְאוֹל וְנִרְאָה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֹז אָז דְבַר הַיְרִידָה מֵהָאָרֶץ לְהִתְרַוֵּחַ נָגוֹז . 