חולות המדבר חלפו מעליו, חלק מהגרגירים דבקו בו. גחלים של קנאה ליחכו את קצות דפיו. המציאו לו מהדורה חדשה, אתם יודעים, ברית. הוא נשרף בכיכרות, ונגנז בגניזות עתיקות ומשמרות. רב-מכר, לפני שהמונח הזה תפס לו אחיזה בשפה היומיומית. התנ"ך נמצא בשיא פריחתו.
במוצ"ש הקרובה, יחול חג מתן תורה, הוא חג השבועות. בתי הכנסת ובתי המדרש ייתמלאו בלומדי תורה ובשומעי הרצאות. ולא רק אלה החובשים את ספסלי בית-המדרש. יותר ויותר מחפשים את הרוח שמעל לחומר. נכון, יש כאלה שטרוניות בפיהם "של מי התנך הזה? מה הוא לא שלנו?", לא נורא, הם יודעים בתוך תוכם שאיש לא מנע מהם ללמוד כרצונם.
כיצד התרחש כל התהליך הזה שממש בעת כתיבת המילים הללו מודיעים בפאר ובהדר במהדורת חדשות שבבית ראש הממשלה מחדשים את החוג לתנ"ך שהקים בן-גוריון לפני שישה עשורים של שנים? מה הופך ספר אשר אם מוציאים את נשמתו המיוחדת, את האלוקים מתוכו, כפי שטרחו רבים באקדמיה לעשות, מקבלים ספר קצת מבולבל, ארכאי, יצרי, אלים מאוד?
ראשית, אין חדש באהדה המיוחדת לתנ"ך, אלא שמעניין מאוד לקרוא מה כתבו ומאיזה צד באה האווירה. בשנותיה הראשונת של המדינה רוח הכפירה ריחפה במלוא עוזה. זה גם תועד בספרים. אחד מהם נכתב ממש לפני 60 שנה על-ידי צבי אדר בספרו: "הערכים החינוכיים של התנך": "בשום דור בישראל לא הרבו כה לדבר על התנ"ך ולהתרפק עליו - ובשום דור לא הייתה ידיעתו כה דלה והשפעתו האמיתית כה פחותה. הדורות הקודמים לא דיברו על התנ"ך אבל חיו מתוכו, ואילו אנו, המדברים בו נכבדות כל הימים, נמצאים מחוץ לו ועל כן אף הוא מחוץ לנו.. שקיעתה של הדת המסורתית בעולם בכלל ובישראל בפרט.. הביאה גם לשקיעת המטרה הדתית בהוראת התנ"ך ופינתה מקום לגישה מדעית אליו".
מה שהיה חסר לתנ"ך הוא בדיוק הניתוח באיזמיל של האקדמיה. הוא נותח לנתחים ולפסוקים ולגזרי תעודות. "ביקורת המקרא" התקבלה כמובן מאליו ענין שלא החזיק זמן רב מדי לשמחתנו. היכן שלימדו את הביקורת לפני המקור התוצאות היו מאוד פשוטות: מחלקות לתנ"ך דמו למסדרונות עפשים של מוסד עייף. אילו נשארו ההמלצות המצחיקות עד דמע ברחבי האקדמיה, ניחא. אלא שהן יצאו בתור הוראה מחייבת בתוכניות לימודים בבתי הספר ואף בגנים.
מדעני הרוח החדשים עם גיבוי מדעי אחר (והמבין מבין), שמחו לנקר את עיניו של "שמשון הגיבור" וכמובן את מחלפותיו. השוו אותו לחוקות חמורבי ולעלילות גאלגמש, סיממו את נשמתו ברוח מדעית נאורה, כתבו מאמרים, נסעו לכנסים.
הם לא קלטו שהתנ"ך איננו 'טקסט מקראי', הוא איננו ספר היסטוריה ולא מדע בדיוני או חלופה לעגנון וטולסטוי. ספר התנ"ך הוא תבנית היסוד של נשמת העם היהודי. ה'קושאן' על הארץ הזו בא מספר הספרים, התשובות לאמונה העיקשת של יהודים על הזכות על ארץ מבלבלת את היוצרות האקדמיות. התנ"ך והתלמוד, המשניות והמדרשים הם יצירת פאר שכל אומה הייתה מתגאה בה ולא מפקירה אותה ביד חסרי אמונת יסוד.
האם אפשר לגמור את ההלל על דרכי הוראת התנ"ך במגזר הדתי והחרדי? ממש לא. מחלקות ההוראה לתנ"ך הפכו ליותר ויותר 'אקדמיות', מפני שהן סמוכות למחלקות המקוריות לתנ"ך, ההן מהפסקאות הקודמות. דברי אלה אינם בגדר חידוש. פרופ' ברוך קורצוויל ז"ל מצד אחד ומנגד פרופ' אפרים אורבך ז"ל, שהיה נשיא הקדמיה הלאומית למדעים, לא חשכו שבטם מהמחלקות האקדמיות מדי של היהדות.
שינוי יסודי מוכרח להתרחש בתוכניות הלימודים של בתי הספר להוראת התנ"ך ושאר מקצועות הקודש. אין שום חובה להיצמד ל'מקור'. אדרבא, לו ניתן היה לבטל את כל המבחנים במקצועות הקודש, לו ניתן היה להתחיל ללמוד דף גמרא כמה שנים אחרי לימודי המשנה, לו ניתן היה ללמד ללא שום תחרות את כל התנ"ך מכיתה אלף ועד י"ב ללא אינספור פרשנים והוגים, ללא שיטות מחקר ומילים מפוצצות (אתם מוזמנים לקרוא מבחן בגרות גם במגזר החילוני וגם בדתי), רק אז האהבה לתנ"ך תהיה טבעית.
בינתיים, כפי שידוע לי, וזה לשבחו של שר החינוך
גדעון סער, תפנית חיובית מתרחשת במשרד החינוך ותחזיות שבר התנ"ך מתבדות מיום ליום. שבח לאל. התנ"ך שב ותופס את מקומו ככור היוצר של האהבה וההכרה בארץ. חג שמח.
