העלבון צורב. הם עולים לבמה ויורקים ממנה הסתה ומאמינים באמונה שלימה כי היא כחכה שתדוג להם בוחרים. הם משוכנעים כי הדגה הישראלית אוהבת את תולעי הקסנופוביה, שנאת הזרים בלעז, כי נפשה יוצאת לגזענות ומתפתה לקראתה כמוצאת שלל רב, כי היא בולעת בחמדה את הבשורה כי כל העולם כולו הוא עלוקה המוצצת את דמה והים הוא או היא עלוקת הענק השחורה, או הם דגי הזהב של התכלת, ומצווה גדולה לבלוע כל הקם לבלעך. העלבון כואב.
אי-אפשר היה להעלות על הדעת, כי אנחנו, מאמינים בני מאמינים כפי שכתוב בספרינו, רחמים בני רחמנים כמו שלימדונו להאמין, לא נהיה בעיניהם יותר מפוטנציאל של עדה מטורפת שנאה. כך חושבים עלינו? כך מעריכים אותנו? כך מאמינים כי הכינו אותנו מבית אבא לפתוח את ליבנו לבשורת ההתלהמות, לנבואות הזעם של ההפחדה, לוויתור מדעת על האבחנה בין בעיה שצריכה פתרון שקול ומדוד לבין פתרון משתולל שבועט בבעיה ולא צריך אותה אלא כדי להתלהט עוד ועוד?.
כך הם חושבים שחונכנו? אלה בעיני הח"כים העוגבים על קולותינו, המסורות היהודיות שלנו ועל כל דיאגנוזת סרטן נתגמל אותם בפיצוץ הקלפיות בקולותינו? כך אהבת המולדת שלנו נראית בעיניהם, כך הם משוכנעים כי באדיקות יתירה לעיקרון הפשטני שנתלש מכל מה שסביבו וטוען בבידודו לחסות אלוהית, "עניי עירך ועניי אחרת עניי עירך קודמים", נשליך לכלבים את כל מסכת הזהירויות האנושיות שלא באו, כך לימדונו רבותינו, אלא כדי לזכך אותנו, כדי לשמור על צלם האלוהים בו נבראנו?
מה בושנו מאוד שציידי תמיכתנו נמנו וגמרו ביניהם שאנו מן המין הזה של הטרף הניצוד, שדברי הבלע הנעתקים מפיהם הם הרשת האחת היעילה לכמותנו, היחידה העשויה ללכוד אותנו, שכך הם מבזים אותנו בראש חוצות, שכך הם רואים בנו כולנו כאחד מועמדים מניבים להתקהל לאספסוף מוסת. איך נסלח להם?
ואיך נסלח בעוונותינו גם לעצמנו, שאנו פותחים לרווחה את כל המיקרופונים להשמיע את דבר קלוננו קול גדול ברבים, שאנו דורכים את מצלמותינו להעביר לכל בית בישראל ובעולם את הקצף הסהרורי הסבור לחרפתנו כי אנו אוהבים אהבה עזה שיינתז עלינו, כי אנו משחיזים במו ידינו את כל הקולמוסים המספרים את דלותנו בעיתוני הפרובינציה הישראלית וממנה בעיתוני תבל ומלואה.
הן יכולים היינו לסכור את פיהם של נבחרנו בייבוש גרונותיהם הניחרים מרוב שימוש באזעקות מפני האימה של האחרים בתוכנו, אבל לא, איננו מסוגלים, אנו נכספים לראות במו עינינו את מפגני הבוז שרוחשים לנו, לשמוע במו אוזנינו את הדברים המצפים מאיתנו ליפול קורבן נכנע להסתה פרועה. אני מקפידים הקפדה יתירה על זכות הציבור לדעת כי בזים לציבור, על חופש הדיבור הקורא לנו לשלול את חופש הקיום של הגר הגר בתוכנו, על זכותנו להיות מוקעים כבוחרי העתיד של חורשי קלוננו.
איך נמחל לנו על שאנו יודעים בליבנו פנימה כי בושתנו הפומבית והמוצגת לראווה איננה רק חופש הבעת הדעה, לא רק חובת הסיקור של האמת גם אם היא בלתי נעימה בעליל, אלא כי הייתה, כן, היא בושתנו הפומבית, משהו שבמשהו של בידור, של התענגות על מופע של השפלה, של מציצנות משונה ויצירתית בה אנו מציצים במערומינו ובאים בה על פורקנינו כאילו אינה שלנו, כי אנחנו איננו אלא האחרים של עצמנו.
העלבון קשה מנשוא. קשה כמותה תחושת אשמתנו.