הגישה הליברלית הרב תרבותית אינה מתאימה למדינה היהודית היחידה בעולם. זאת משום שהיא נותנת אוטונומיה למגזרים שהם מיעוט, והתוצאה היא שאין שוויון אמיתי בין כלל האוכלוסיה במדינה; המיעוט מקבל זכויות יתר, שמוגדרות כ"תנאים ייחודיים ומותאמים למגזר" ו"העדפה מתקנת". בסופו של דבר הרוב, שאינו "מוגדר" באי אלו מאפיינים מיוחדים, כי הוא הרוב השקט והנורמאלי יוצא חסר. התוצאה היא
שלרוב במדינה יש סטנדרט מפלה לרעה בעוד שלמיעוטים יש סטנדרט מועדף.
מנתוני המשטרה עולה שהמגזרים הערבי, הבדואי, הצ'רקסי וכו', עוברים על החוק כמעט באין מפריע, בונים בלי היתרי בניה, לא משלמים מיסים וארנונה, נוהגים ללא רישיון, רוצחים על-רקע כבוד המשפחה, צוברים נשק והרשימה ארוכה.
לאחרונה שמענו איומים מצד חברי כנסת ערביים על אינתיפאדה נוספת. ביומן שישי בערוץ הראשון צולם מסתנן שמאיים במרומז ברצח, והדבר עבר בשתיקה.
יש פה תופעה מדאיגה של "העדפה מתקנת" לערבים, לבדואים ואף למסתננים. הם יכולים לאיים באלימות, ברצח, באינתיפאדה בעוד המדינה נמנעת מלאכוף את ריבונותה. הם יכולים לעשות ימי זעם, הפגנות אלימות, יידויי אבנים בוואדי ערה וכו'.
אבל כשיהודי, בעיקר דתי או ימני מבקש למחות, כשהגיעו מבחינתו מים עד נפש, כשהוא נדחק לפינה ורוצה גם הוא "לזעום" ולפרוק את תסכולו מהעוול שלדעתו נעשה לו, הרשויות מפעילות נגדו את כל העוצמה והחוק. אומנם חשוב שיהיה שלטון חוק, אך כאשר שלטון החוק מאפשר למגזר הערבי, שהוא מיעוט, אי תשלום מסים, בניה פיראטית ואלימות המתקבלים בשתיקה ואף כנורמה שיש להסכין אתה ולו בלית ברירה על-ידי הרשויות והתקשורת, ואותו שלטון החוק כופה את עצמו קלה כחמורה על היהודים הלאומיים שמהווים את הרוב במדינה,
משמעות הדבר אחת, שלטון מפלה, על-רקע אתני. פועל יוצא מכך, שהרוב במדינה רואה לנגד עיניו עולם הפוך, קפקאי, חסר הגיון, חוקים וסדר בו דווקא הרוב הוא המופלה לרעה.
הפתרון הוא בחקיקת חוקי יסוד חוקתיים (ברוב מוחלט של חברי הכנסת) המגדירים את ישראל כמדינת הלאום היהודי. הדמוקרטיה הישראלית המתערערת, תהפוך לרפובליקה, בה יש חוקה ועל פיה יישק דבר. ללא חוקה שכזאת הדמוקרטיה הישראלית נמצאת במדרון תלול של התרסקות.
יתר על כן, במצב הקיים היום האיזון בין הרשות השופטת לשאר הרשויות במדינה מופר בצורה שמרסקת בפועל את הדמוקרטיה הפרלמנארית הייצוגית. "שיח הזכויות", "הרב תרבותיות", "העדפה המתקנת", כל המילים היפות האלה נשמעות טוב אבל בפועל, כפי שהדבר מתבטא במציאות בארץ וגם במציאות באירופה, שמובילה את הגישה הרב תרבותית, זכויות היתר של המיעוט גוברות על זכויות הרוב.
יתירה מזו ואף מסוכן יותר, המיעוט החותר תחת אשיות המדינה מנצל את הכלים הכאילו דמוקרטים ו"נאורים" הנרחבים שנתונים לו כאזרח בדמוקרטיה הליבראלית, כדי לפעול נגד המדינות הללו ובפועל "לכבוש" ולנכס לעצמו עוד זכויות ועוד אוטונומיה מגזרית, תרבותית, חינוכית וגיאוגרפית.
שקיעתה של אירופה באירופה הנוצרית, הדבר מגיע לכדי אבסורד כזה, שכדי לא לפגוע ברגשות המיעוט המוסלמי, לחג המולד קוראים חג החורף, כדי לשלול ממנו את האפיון הנוצרי וכך לאפשר כביכול גם למוסלמים לחגוג את החג. וזוהי דוגמה פעוטה מיני רבות והזויות יותר. התרבות האירופאית העתיקה והעייפה, מוותרת מרצון על כל מורשתה וערכיה, רק כדי להיות "נאורה" ו"סובלנית לאחר". בינתיים במחיר הנאורות הזו הופכים אזורים רבים באירופה לאקס-טריטוריה מוסלמית, אליהם המשטרה במדינות האירופאיות לא מעיזה להיכנס.
הטרדות נשים אירופאיות בידי מוסלמים, אונס ואלימות, גברו בשנים האחרונות במאות אחוזים במדינות בהן בעבר, האחוזים היו כמעט אפסיים. ביטוי לכך ניתן במשפטה של כנופיה פקיסטנית שנהגה לאנוס ילדות אירופיות, שם פנה השופט אל הנאשמים בלשון זו
"אנסתם אותן כי הן לא היו חלק מהקהילה או מהדת שלכם".
עכשיו זה מובן, למיעוט מותר להיות לאומני וגזעני, אבל לרוב אסורה כל הגדרה עצמית כי אז הוא ייקרא גזעני ופאשיסט.
הבעיה בישראל ופתרונה האפשרי לאחר אלפיים שנות גלות שבנו לארצנו, אך ברור כי עדיין לא הוצאנו את הגלות מקרבנו. דומה כי יהודים רבים מפוחדים מהעצמאות ומהקוממיות שלהם. אולי זו הסיבה שבגינה הם מחבקים לאומנות זרה, ערבית ואירידנטית, שנקראת "פלשתינית". בנוסף לאלו יש את החוששים מיחסינו הבינלאומיים ורוצים להיות אור לגויים, לא כיהודים, אלא כאתיאיסטים חסרי דת ולאום, כחלק מהתקינות הפוליטית הרב תרבותית והעל-לאומית.
אם חפצי חיים אנחנו אנחנו חייבים להחזיר לעצמנו את הריבונות בכל הארץ ולכל המגזרים והמיעוטים. יש להתחיל מהלך היסטורי הכולל את שינוי שיטת המשטר והממשל בארץ. מדינת ישראל צריכה לעבור ממשטר דמוקרטי בו הרוב קובע, למשטר מסוג רפובליקה שהוא דמוקרטי אבל בבסיסו חוקה מחייבת שלא ניתן לשנות אלא באמצעות רוב מיוחד בפרלמנט. כמו-כן יש לשנות את שיטת הממשל ולכונן מערכת בחירות אזורית ולא מגזרית, כפי שקיימת היום.
נדרשת מהפכה של ממש בבג"ץ, שתחזיר את הדמוקרטיה לריבון הוא הכנסת ואת האיזון הדמוקרטי בין בג"ץ לשאר זרועות השלטון. דיון במהפכה החוקתית הנדרשת בדחיפות, כמענה למהפכה האנטי חוקתית שחולל בג"ץ הוא מעבר למסגרת מאמר זה.
ביחס לאותם גורמים שאינם מקבלים את ריבונותה ואת סמכותה של המדינה יש לנקוט ביד קשה ובזרוע נטויה לרבות בסנקציות קשות בתחום הכלכלי, עד כדי שלילת זכויות סוציאליות. יש להפסיק את האכיפה הסלקטיבית כלפי המגזר הערבי ויש לכפות עליו את הריבונות של המדינה אף כי ברור כי לשם כך נדרשת מנהיגות חזקה שאיננה מצויה בעיין בהווה, וגם ייגבה מחיר לאותה תפנית של מאה ושמונים מעלות.אך תפנית כזאת היא ממש צורך קיום. מאידך, על המדינה ללכת לקראת המיעוטים,
במגוון דרכים לשילובם בשירות המדינה בתחומים שיסייעו להם, כגון שירות חינוכי בכפריהם. כמו-כן, יש ללמד את המיעוטים את ההיסטוריה של מדינת ישראל ועם ישראל, מתוך גישה הבאה למגר את הבורות שלהם בנושא. תהליך חינוכי עמוק וארוך טווח יכול לגרום למיעוטים החיים בנינו להעריך את הזכות שנפלה בידם לחיות במדינה הזו. וזה חייב לבוא לא מתוך התרפסות וכניעה ל"נרטיב" הקורבני שלהם, אלא דווקא מתוך גיוסם התודעתי להיותם חלק ממדינה מצליחה וטובה. ולא בשמיים היא, שיחות פרטיות בני מיעוטים רבים מסכימים עם דברים אלה, ואף מדגישים את מזלם ששפר עליהם לחיות במדינה שהיא סיפור הצלחה בכל כך הרבה מובנים. בנסיבות אלה ישמח המיעוט הערבי הגדול לוותר על נסיבות חייו המפלות אותו לטובה אך מאפשרות לו השתלבות והתחברות עם סיפור הצלחה, לא כל שכן לנוכח חורף הדמים הערבי שמסביב.
