חז"ל שמרו על כבוד האישה וחירותה. הם הקפידו על הפרדה בין גברים ונשים מחשש לזנות והרס התא המשפחתי וחינכו את העם לצניעות. חז"ל ביקשו למנוע כל פגיעה בנפשה העדינה של האישה, עד כדי כך שאפילו קריצת עין לכיוון האישה נחשבה בעיני חז"ל כהטרדה מינית. לכן פסקתי שיש להיזהר מלשלוח קריצת עין לאישה אפילו מתוך שחוק וקלות ראש.
חז"ל סיפרו לנו: בראשונה היו נשים צופות בחג הסוכות בשמחת בית השואבה בבית המקדש מבפנים בתוך עזרת הנשים, ואנשים צפו מבחוץ ברחבה של הר הבית והיו באים לידי קלות ראש (ברייתא). הרי"ד גורס שהאנשים היו נכנסים לעזרת נשים ששם עמדו הנשים. ראו חכמים והתקינו תקנה שיהיו הנשים צופות מבחוץ והאנשים קיימו את שמחת בית השואבה בפנים (כך הגברים לא היו צריכים להיכנס למקום בו עמדו הנשים ולהתערבב עמהן).
ועדיין היו באים לידי קלות ראש. מבאר רבי ישעיה דטרני בעל תוס' הרי"ד (1260-1180): עדיין היו מסתכלים אלו באלו וקורצים בעיניהם כיוון שכן התקינו שיהיו נשים יושבות למעלה במרפסת ואנשים למטה. כך לא יוכלו האנשים ליצור קשר עין עם הנשים. הן ראשיתו של כל קשר בין גבר ואישה מתחיל עם קשר עין (רמב"ם בפירוש משניות ועיין תוספות יום טוב). למרפסת, עזרת הנשים, היו מחיצות סביב העשויות סריגי חלונות שהנשים בפנים רואות את השמחה בחוץ או יותר נכון למטה, אבל הגברים לא ראו מבחוץ את הנשים שהיו בתוך עזרת הנשים. יען העמידו כמחיצה, שקפים אטומים חד-כיווניים.
בחג הסוכות, בשעה שחגגו בבית המקדש את שמחת בית השואבה, היה קיים חשש גדול של עירוב המינים, גברים ונשים. באו המחנכים, הכהנים והלוויים, שדאגו לצניעות המעמד במקום הקדוש, וביקשו למנוע כל קשר לא חיובי בין המינים העלול לבוא תוך כדי שמחה ומתוך קלות דעת. לכן, בנו מעין מרפסת עילית שתשמש כעזרת נשים ומשם היו הנשים צופות בשמחה הגדולה מלמעלה למטה, ללא כל אפשרות של יצירת קשר עין או אחר בין גברים ונשים.
לא בכדי פסק בעל הקיצור שולחן ערוך [סימן קנ"ב]: "אסור לקרוץ בידיו או רגליו ולרמוז בעיניו לאשה... והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוין ליהנות ממנה עוונו גדול מאד". וזה בכלל מה שציוותה לנו התורה הקדושה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלוהיכם" [לחם הפנים].