פרופ' אבינרי הפך לצנזור רגשות של פלשתינים

פרופסור שלמה אבינרי במאמר, שפרסם בעיתון הארץ ביום ה- 30.5, יוצא מנקודת הנחה, שהעיסוק בנכבה הוא תופעה חיובית. אני מסכים איתו, שהנכבה היא פועל יוצא גם של מדיניות צבאית, אותה העדיפו מנהיגי ציבור ערבי פלשתיני ושל ההולכים אחריו. אבינרי ציין שמות של כמה מגיבורי הנכבה. הראשון ברשימה צוין חסן סלאמה. אני מוכן להוסיף משלי את דעתי, שקופת שרצים רובצת על מעשיו של חסן סלאמה נגד הפלשתינים אותם הוא ביקש לייצג. הוא נהג באורח חיים בהמי והולל עם נשים ופילגשים בזמן, שהוא מתיימר ליצג את עמו. חסן סלאמה פיקד על כוחות מזוינים בגזרה, הכוללת את האזור מיפו עד רמלה ולוד, וכן גם אזור בקעת אונו וראש העין, שם הוא גם נהרג ב-31.5.1948 בקרב עם כוחות האצ"ל. אבי ראובן קלינסקי ז"ל, איש פתח-תקוה, הגם שלא נמנה אל חיילי האצ"ל, השתתף בקרב הזה. מטרתו הנלוזה של חסן סלאמה באזור הפיקוד שלו הייתה לנתק את תל אביב מישובי הדרום ומירושלים. כדי להשיג את מטרתו נגבה מחיר יקר של חיי יהודים וערבים. ערבים רבים באזור, שהיה תחת פיקודו, מצאו את מותם. רבים ברחו ורבים גורשו. במבצע שנשא בראשיתו את השם "לרל"ר" תוכנן בצה"ל לכבוש את היעדים - לטרון, רמלה, לוד וראמללה. המבצע, שהיה חלק מקרבות עשרת הימים , נקרא בסופו של דבר על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה, מבצע "דני". במבצע "דני", שהתחיל ב-10 ביולי, כבר אחרי שנהרג חסן סלאמה, נכבשו הכפרים וילהלמה, רנתיה, קולה, טירה ודיר טריף. ב-11 ביולי נכבשה העיר לוד, שחיו בה 35.000 ערבים ויש הסבורים אף יותר. לפי דוח חטיבת יפתח נהרגו מאות אזרחים ערבים. אזרחים רבים מצאו מותם במסגד דהאמש. למרות שנחתם הסכם כניעה, הוחלט במטה מבצע דני לגייס 50 משאיות, שהובילו מאות רבות של תושבים מלוד עד אל קובב, ומשם גורשו אל מעבר לקווי הלגיון בלטרון, שבסופו דבר נותרה בידי הירדנים. תוך יומיים גורשו למעלה משלושים אלף אנשים מבתיהם בלוד ובכפרי הסביבה.

יהירות על רגשות

מאיפה היהירות של אינטלקטואל ישראלי בעל מוניטין לקבוע איך ירגישו פלשתינים כיום ואיך יבטאו את כאבם. האם לערביי לוד אין זכות לבטא כאב על הורים, שגורשו במשאיות מבתיהם. האם נכד או נין לסבא ולסבא רבא בעיר לוד צריכים לקבל היתר מצנזור ממלכתי איך יבטאו את כאבם בבית הספר בו הם לומדים. או האם צנזור ממלכתי ימדוד מידת ההסתייגות שלהם ממנהיג ערבי זה או אחר שהיה גם כן אחראי לאסונם - לנכבה. האם יש לנו, בני העם היהודי, זכות להחליט כיצד יבטא דור הנכדים והנינים בעיר לוד כאב על עשרות אלפים, שחיו בעיר והועלו על משאיות והותירו אחריהם בית. רבבות שהיו קורבן לגירוש, שלא הייתה לו כל הצדקה מוסרית. המשורר נתן אלתרמן היה מודע לכך, שערביי העיר לוד תמכו בחסן סלאמה טרם נהרג בראש העין. עובדה זו לא מנעה מנתן אלתרמן להביע את כאבו בשיר "על זאת" למה שקרה לעיר לוד - "וּבָרְחוֹב הַמְּדֻבָּר אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה נִלְחֲצוּ אֶל הַקִּיר, וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִּׁנַיִם שֶׁל חָלָב: אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע ...וְנִסָּה. רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה"ץ.

אזכור אגבי לעמדה הרואית של מעטים

מצער, שפרופסור שלמה אבינרי, המדגיש בצדק את חלקה של ההנהגה הערבית לאסון, מציין רק באגביות את חלקם של הקומוניסטים הפלשתינים, שיצאו נגד ההנהגות של עמי ערב בעיצומה של המלחמה. סתם אזכור אגבי והתעלמות מכך, שקומוניסטים פלשתינים סיכנו חייהם ביציאתם נגד ההנהגה הפלשתינית בעיצומה של המלחמה. מוזר מדוע מתעלם פרופסור אבינרי מנאום, שהושמע בכנסת ישראל ב-9.3.1949 - "מנהיגים קומוניסטים ערבים ומנהיגים של אגודות מקצועיות, שהתנגדו לכובש המצרי... ביניהם מזכיר קונגרס הפועלים הערבים סלים אל קאסם מוחזקים במחנה מס' 791 בג'ליל ליד הרצליה. " (מדבריו של תופיק טובי בכנסת ישראל) לפרופסור אבינרי פתרונים על התייחסותו האגביות לתפקיד שמילאו מעטים, שהיו כלואים ומעונים מצד אחד של הגבול כי התנגדו למלחמה, ולאחר מכן מצאו עצמם בצד השני כלואים במדינת ישראל על היותם קומוניסטים ערבים. לפרופסור אבינרי פתרונים מדוע בחר באזכור אגבי לעמדה הרואית ואמיצה של מעטים, ששחו נגד זרמים עזים של ריאקציה ערבית. הם גם נותרו מעטים במאבק נגד גירוש לא מוצדק של ערבים מישראל בעיצומה של המלחמה וגם אחריה כמו גירוש 700 ערבים, פליטים מכפרי הגליל, שנאספו בכפר יאסיף וגורשו ב-28 בפברואר 1949, הם הועלו על משאיות ש"פרקו" את המטען בחזית העירקית והכריחו אותם לעבור את קווי הגבול. כנסת ישראל נשארה אדישה לנאום הראשון של חבר הכנסת תופיק טובי ביום ה-9 במארס 1949, נאום של חבר כנסת שטרם היבחרו לכנסת בזמן המלחמה יצא בחירוף נפש נגד ההנהגה של עמו, אך לא היה מוכן להשלים עם גלי גירושים, כמו גירוש 500 פלאחים של פארדי וכפר ענאן בפברואר 1949, באזור כביש עכו-צפת. מחציתם נשלחו למשולש והוכרחו לעבור את קו החזית. פרופסור שלמה אבינרי, על הנכבה חתום לא רק חסן סלאמה אלא חתומה גם מדיניותה של ישראל, שלא הקשיבה לנאום הראשון של חבר הכנסת תופיק טובי ביום ה-9 במרס 1949.