מי הם? קודם כל, בני אדם. כמונו, הם רוצים לשפר את מצבם. הם באים ממקומות קשים בעולם, קשים יותר מהמקום שלנו. מי אנחנו? קודם כל, בני אדם. כמו כל בני האדם, אנו מנסים לשפר את מצבנו - ולמצער, לשמור שלא יורע. מה קורה פה? אנשים ממקומות קשים בעולם (הם), באים למקומות קשים פחות (ועדיין - לא קלים) - מצבם במשהו משתפר, ואילו תושבי המקום (אנחנו) - מצבם מורע. האם זו גזירה? במשחק סכום אפס, כן. אבל זו טעות להסתכל על המצב ככזה. יש סיבה לכך שהמקום ממנו הם באים קשה, קשה יותר משלנו. יש סיבה שהמקום הזה טוב משלהם. הסיבה להבדל במקומות נעוצה בהבדל ביכולות האוכלוסיה - בפועל. גם כאן תקף הרעיון של מתן חכה ולא דגים. על-כן, לדעתי, הפתרון הטוב ביותר, מוסרית ומעשית, הוא מרכזי פיתוח או אם תרצו - מחנות הכשרה: נניח שאת המחנות בנגב שבהם ייקלטו המסתננים/פליטים/מבקשי מקלט/מהגרי עבודה - נפעיל כמרכזי הַעֲצָמָה - נכשיר את האוכלוסיה בחקלאות, בתעשיה, במינהל, בהוראה, ברפואה ואפילו בתרבות ובמקצועות חופשיים - אחר-כך נוכל להחזיר אותם לארצות המקור כסוכני שינוי מבורך. כך: זה נהנה וזה לא חסר - זה אינו משחק סכום אפס. מה הרווחנו? ראשית: שכר מצווה [ישעיהו מ"ב, ו'; שם מ"ט, ו'; שם ס', ג']. ומעבר:

• שגרירים של רצון טוב - ניתן רק לדמיין איך ידברו על ישראל באריתריאה ובסודן לאחר מיזם שכזה.

• שיפרנו את ארצות המקור של המסתננים - מכאן שתפחת המוטיבציה להגיע לכאן.

• וכמובן, במקום להתגלגל עם המשבר - לנהל אותו, לתועלת כולם.

• פרויקט כזה, לא רק שניתן יהיה לדרוש את השתתפות העולם המערבי בתחזוקתו, אלא יעלה את קרננו בקרב כל אותם צבועים שמייחלים למפלתנו.

ואם לא פתרון כזה? נמשיך לדשדש במי אפסיים של עימותים על פיסת הנחת שלנו. יש סבירות גבוהה שניתקל בכל-כך הרבה מכשולים כשנרצה להחזיר את המסתננים לארצות המקור שלהם (כפי שמצבם והמצב שם, כיום) שבסופו של דבר גם נאכל את הדגים המסריחים וגם נגורש מהעיר. כלומר, גם ניענש על כוונתנו וגם הם יישארו כאן על חשבון רווחתם של אלה שלא יכולים למצוא עצמם מחוץ לטווח ה"שיכון" של חסרי השיכון.